חברה ופוליטיקה בישראל: מערכת הבחירות בישראל

המהפכה האלקטורלית ושינוי שיטת הבחירות

שיטות הבחירות, המאבק עליהן והתנהגות הבוחר הישראלי.

מערכת הבחירות בישראל מוגדרת כדמוקרטית. מאז ומתמיד ישנם שינויים במערכת הבחירות בישראל אשר נובעים מאי נוחות לגבי אופן בחירת הנבחרים.

כפי שכתוב לעיל, שיטת הבחירות בישראל הינה דמוקרטית – מדוע?

דמוקרטיות מאפשרות החלפה של צמרת הראשות, והבחירות בהן נערכות בפרקי זמן קצובים (אחת ל- 4 שנים. בישראל אף מתקצרים פרקי הזמן הללו…). דמוקרטיות מאפשרות קשר ישיר בין הבוחרים למוסדות הנבחרים.

לעומת זאת במדינות לא דמוקרטיות, רשימת המנהיגים לא מוצגת לציבור, זכות ההצבעה מוגבלת ומועדי הבחירות אינם קבועים, כך שישנה חלופה לשלטון ותהליך בחירות אך אלו מוגבלים.

מכאן נובע שישראל הינה מדינה בעלת אופי בחירות דמוקרטי.

בישראל יש שיטת בחירות יחסית (פרלמנטרית) ושיטה זו קיימת עוד מראשית היישוב. כל המדינה היא אזור אחד וכל המפלגות זוכות ע"פ אופן יחסי, במנדט. שיטת הבחירות נקבעה בחוק יסוד הכנסת: כללית, ארצית, ישירה, שווה, חשאית ויחסית:

  1. בחירות כלליות– לכל אזרחי המדינה מעל לגיל 18 יש את הזכות. על מנת להיבחר הגיל המינימאלי הוא מעל גיל 21.
  2. בחירות ארציות – כל המדינה היא אזור אחד, בוחרים ברשימות ולא בנציגים.
  3. בחירות ישירות – מרשימת המפלגה המוצגת לציבור. הבוחרים מצביעים ואז הקולות עוברים לאלקטורים, קרי: לנציגי הציבור, כך שהאלקטורים מייצגים את קולות הבוחרים.
  4. בחירות חשאיות
  5. בחירות יחסיות – המנדטים בכנסת מתחלקים בין המפלגות באופן יחסי ע"פ מס' הקולות לה זכתה כל מפלגה.
  6. בחירות שוות– כל אחד מהבוחרים שווה קול אחד.

שיטת הבחירות האזוריות. שיטה בה מחלקים את המדינה לאזורים, הנציגים לפרלמנט נבחרים מתוך אזורי הבחירה שלהם. מאפייניה:

  1. לכל אזור יש ביטוי.
  2. יש מעורבות גדולה יותר של האזרחים.
  3. יציבות גדולה יותר.
  4. התעסקות בנושאים מקומיים כמרכזיים, ונוצר חוסר עניין בשאר האזורים.

* כאשר נבחרה הכנסת הראשונה התברר שלבן גוריון אין רוב. בן גוריון גילה להפתעתו שהוא צריך להקים קואליציות ולכן הוא החליט לעבור לשיטת הבחירות הארצית – אזורית. הוא חילק את הארץ ל-120 אזורים וחשב ששיטה זו תביא ליציבות כפי שיש באנגליה (באנגליה יש 2 מפלגות גדולות). שיטה שכזו הבטיחה לבן גוריון רוב למערך (מפא"י+מפ"מ) מאחר ו-56 הח"כים שהיו לה היו הופכים ע"פ שיטה זו ל-103 ח"כים. מרבית המפלגות התאחדו כנגד שיטה זו שהרי שיטה זו הבטיחה רוב למערך. וכך השיטה לא עברה כי לבן גוריון לא היה רוב להסכמת השיטה בכנסת.

שיטת הבחירה הישירה (נשיאותית-רובית), ב- 1992 תוקן חוק יסוד הממשלה ונקבעו בחירות כפולות: ישירות לראשות ממשלה ויחסיות לכנסת בשני פתקים נפרדים ובשתי מעטפות נפרדות.השתמשו בשיטה לראשונה בשנת 96. מאפייניה:

  1. רה"מ נבחר באופן ישיר
  2. בחירת מפלגה בנפרד בשיטה היחסית.
  3. תהליך הפרסונליזציה – התחיל לפני שהונהגה השיטה הזו, כשרבין הציג קמפיין אישי, עוד בבחירות יחסיות.

הבעייתיות בשיטה הישירה: הציבור הצביע למנהיג ולא לדרך, ונוצר פיצול במערכת הפוליטית, רה"מ היה מחויב למפלגה שלו.

* מאבק הבחירה הישירה הינו תוצר ה"תרגיל המסריח" של שמעון פרס ב- 1990.

התרגיל המסריח: ב-1990 הייתה ממשלת אחדות לאומית של יצחק שמיר ושמעון פרס והם חילקו ביניהם את התפקידים. בשנה זו נפלה הממשלה. פרס ניסה להקים ממשלה ולצורך כך הוא רכש קולות של שרים תמורת הבטחת תפקידים עבורם = קניית ח"כים. לבסוף רעיונו לא צלח. בעקבות "התרגיל המסריח" חוקק ב-91 חוק בחירה ישירה: המטרה- אזרחים יבחרו באופן ישיר את ראש הממשלה ובמקביל יבחרו בחברי כנסת בשיטה היחסית. שיטה זו הייתה אמורה כביכול להבטיח את בחירת הנבחרים הנכונים לייצוג העם תוך שמירה על יציבות.

במקום שהשליטה תעבור לראש הממשלה, היא עברה לח"כים.

1992: בחירות לכנסת ע"פ השיטה היחסית. למרות שהשיטה הייתה השיטה היחסית, רבין הודיע על עצמו כמועמד מפלגת העבודה ומפלגת העבודה נקטה בתעמולת בחירות ישירות: "ישראל מחכה לרבין"…על פתק הבחירה היה רשום: "עבודה בראשות רבין", כך שלמרות שהציבור בחר מפלגה, הוא למעשה בחר גם ראש ממשלה.

1996: בחירות לכנסת ע"פ השיטה הישירה!. נתניהו מתייצב אל מול פרס…

1999: ברק נבחר.בעקבות שיטת הבחירות הישירה, ישנו פיזור גדול של הקולות ויוצא מכך שהמפלגה המרכזית היא לא הדומיננטית מבחינה אלקטוראלית. התחושה היא שכל השיטה המפלגתית בישראל התרסקה, אין בסיס כוח אמיתי וברק נופל לאחר שנה וחצי.

מה קרה בפועל בעקבות המעבר לשיטה הישירה?

  1. האפשרות להצביע עבור ראש ממשלה בנפרד ומפלגה בנפרד הביא לפיצול גדול מאוד בהצבעה של האזרחים, כתוצאה מכך ירד באופן ניכר כוחן של המפלגות הגדולות, עד כדי שלאחר בחירות 1999 לא הייתה מפלגה אחת גדולה שתנהל את החיים של ישראל.
  2. הקמת הקואליציות הפכה למו"מ, בדיוק כמו שהיה לפני המעבר לשיטה הישירה.
  3. בחירת ח"כים למפלגות, עברה מוועדות מסודרות לפריימריס. בפריימריס חברי המלגה בוחרים את המועמדים ואת הסדר שלהם.
  4. חוסר יציבות: גם ממשלת נתניהו (שנתיים וחצי) וגם ממשלת ברק (שנה וחצי) שרדו זמן מועט יחסית. התברר שהפיצול הגדול הוביל לחוסר יכולת של הממשלה לשלוט, והוביל לבחירות מרובות בזמן קצר.
  5. "מועמדים לרגע" – העובדה שראש הממשלה נבחר בנפרד ייצרה מועמדים רגעיים שרצו לראשות הממשלה, גם אם הם לא הגיעו מתוך המערכת הפוליטית- נתניהו וברק וכמובן מורדכי, ליפקין שחק וכו'…

אחרי 2 בחירות בשיטה הישירה הייתה עוד מערכת בחירות בשיטה זו:

2001: ברק מתפטר, מתקיימות בחירות רק לראשות הכנסת והמפלגות נשארות כמו שהן. אריאל שרון מתייצב מול ברק. שרון נבחר!

כדאי לציין שבחירות מתקיימות במקרים הבאים: 1. ראש הממשלה מתפטר

2. הכנסת מתפזרת

מס' חודשים לאחר ששרון נבחר, הוא מגיש הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות חזרה לשיטה היחסית עם שינויים בנוגע ליטורי ראש הממשלה מתפקידו- דבר מה הקיים בשיטת הבחירות בגרמניה:

1. לא ניתן להפיל את ראש הממשלה ברוב גדול אלא ברוב מוחלט (לפחות 61 מנדטים).

2. רק במידה והאופוזיציה מציגה מועמד חלופי שיקבל תמיכה מ-61 ח"כים, ניתן יהיה להחליף את ראש הממשלה.

2003: שרון נבחר בשיטת הבחירות היחסיות (השיטה המשופרת…)

2006: כמו ב- 2003

לסיכום: האם השיטה היחסית יותר דמוקרטית מאחר ומאפשרת ליותר נציגים להיבחר? האם לא עדיף שיטה יציבה יותר – השיטה האזורית?

החיפוש אחר השיטה האידיאלית שתאפשר יציבות שלטונית, תמנע סחיטה של מפלגות ותאפשר למצות תהליכים חברתיים-מדיניים לאורך טווח, טרם הסתיים.

חשוב לציין כי הממשלה היציבה ביותר שהייתה עד היום הינה של אריאל שרון.

חברה ופוליטיקה בישראל

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות