במאמרו "על השאלה היהודית", כתב הפילוסוף קרל מרקס כי "זכות האדם לקניין היא הזכות ליהנות מנכסיו ולהתנהל עימם באופן שרירותי וללא כל התחשבות באנשים אחרים, באופן נפרד מהחברה, זוהי הזכות לאנוכיות".
מרקס כינה את זכות הקניין כ"זכות לאנוכיות" משום שהוא האמין שבני אדם הם יצורים חברתיים, ושכיצורים חברתיים הם מייצרים דברים ביחד. קניין פרטי הוא בעיני מרקס מצב בו מישהו תפס בעלות על דבר מה שלמעשה שייך לכולם.
הדוגמא הפשוטה היא משאבי טבע. לא צריך להיות מרקסיסט גדול בכדי להבין שהאדמה, האוויר והמים סביבנו צריכים להיות שייכים לכולם. אולם במקרים רבים בהם האדמה או המים מכילים משאבים יקרי ערך יותר הם הופכים לקניין של ידיים פרטיות (ראו לדוגמא את מאגרי הגז בישראל).
אולם הנקודה של מרקס מורכבת יותר והיא שהזכות לקניין היא מכשיר מרכזי בניצול חברתי. בימי הפיאודליזם (השיטה הכלכלית של ימי הביניים) הקניין הבלעדי של האצולה על הקרקעות הוא שאפשר את הניצול של האיכרים שעיבדו אותם ואת שימור פערי המעמדות. בקפיטליזם, לפי מרקס, הבעלות על אמצעי ייצור כמו מפעלים ומכונות מאפשרת את הניצול של הפועלים על ידי בעלי ההון. העמדה העדיפה של בעלות על קניין תמיד תתן לחזק את האפשרות לשלם לחלש פחות מערך העבודה שלו, ובכך להרוויח על חשבונו.
הזכות לקניין בעבור מרקס היא לא רק הזכות לאנוכיות אלא גם הזכות לכוח. וככל שכוח מצטבר במקום אחד ללא הגבלה הוא ישמש את המחזיק בו כנגד אנשים אחרים. מאחר והון יחד עם בעלות על אמצעי הייצור בחברה הם המדיום של הכוח, הזכות הבלתי מוגבלת לקניין הם למעשה אמצעי לשעבודם של החלשים. חשוב לזכור כי הזכות לקניין אינה חלה רק על החזקה ברכוש אלא גם על השימוש בו. כך לדוגמא יכול בעל-בית להעלות את שכר הדירה לשוכרים שלו ללא כל צורך להתחשב במשמעות הדבר בעבורם. אי-הסימטריה ביחסים הכלכליים שיוצר הקניין הופכים אותם תמיד למשחק של חזקים וחלשים, מנצלים ומנוצלים. בעלות משותפת על הנכסים המרכזיים של החברה הייתה בעבור מרקס הדרך להבטיח חברה אנוכית פחות.
עוד דברים לחשוב עליהם:
מה אם החיים לא היו מאבק? רעיון נושן של מרקס שאולי כדאי לשקול מחדש
