סיכום: בית הבובות – מערכה שלישית

בית הבובות – מערכה שלישית:

בית הבובות – מערכה 1,  מערכה 2

עלילת המחזה "בית הבובות" התחילה במערכה הראשונה בבוקרו של ערב חג המולד במשפחה אשר עמדה לחגוג את חג המולד במיטב המסורת כאשר בעלת הבית, אישה עליזה ושמחה, הכינה מבעוד יום את עץ האשוח המקושט וקנתה מתנות לשלושת ילדיה היקרים ובעיקר חשה התרוממות רוח לקראת השנה החדשה עם מינוי בעלה למנהל בנק, מינוי אשר היה אמור לחלץ אותם ממצוקה כלכלית אשר אפיינה אותם בשנים האחרונות עד כדי כך שנאלצו לחיות בצמצום ובחישוב הוצאותיהם. הרווחה הכלכלית הצפויה להם עקב משרתו החדשה של הלמר ובעיקר הסיום הקרב של החזרת החוב הסודי למלווה המסתורי אשר הילווה את הכסף שהיה דרוש לריפוי בעלה בתחילת נישואיהם, מעניק לנורה תחושה של חופש ושל שחרור מפני הסוד אשר נאלצה לשמור אותו בבטנה מבלי היכולת לשתף את בעלה. והנה תמונת אושר משפחתית זו נסדקת והולכת לנגד עיני נורה אשר לא ציפתה להתפתחויות מרעישות וגורליות הקורות במהלך המערכה הראשונה והשנייה. הופעת כריסטינה המחישה את פיטורי קרוגסטאד פותחת תיבת פנדורה וחושפת נישואים מעוותים העומדים כעת ברגע האמת הגדול. נחשף זיוף החתימה של נורה וסחיטתה על-ידי קרוגסטאד. נורה אשר עמדה בין הפטיש לסדן כאשר מצד אחד לא יכלה לבקש את הכסף מאביה החולה ומצד שני הייתה חייבת לממן את ריפויו של בעלה, נאלצה בסופו של דבר ללוות את הכסף תוך זיוף חתימת אביה. כעת, לאורך המערכה השנייה היא אינה מצליחה לשכנע את בעלה לשנות את החלטתו וגזר דינה בוצע ע"י מכתבו המרשיע של קרוגסטאד אשר הוכנס לתיבת המכתבים.

רגע האמת הגיע ביום השלישי, בערב שלאחר חג המולד בנשף המסכות בו נוטלים חלק שני בני הזוג הלמר ונורה. במערכה השלישית מתרחש מפנה מפתיע כאשר כריסטינה בפגישה עם קרוגסטאד מפצירה בו, באופן מפתיע,  שלא להוציא את המכתב המרשיע ולתת למצב העניינים המעוות שבין הלמר לנורה לצוף. כי רק ע"י דיבור ישיר ביניהם, כך חושבת כריסטינה, עשויים נורה והלמר לפתור אחת ולתמיד את מסכת השקרים שליוותה את חיי הנישואים שלהם. מהלך מפתיע זה שלא היה כלול בתוכנית שלה (שהרי היא התנדבה ללכת אל קרוגסטאד כדי שימשוך את מכתבו המרשיע) מצביע על-כך שהפתרון לבעיית הזוגיות שבין נורה להלמר החל כבר בראשה של כריסטינה אשר הבינה שעל שני בני הזוג לשוחח באופן ישיר על יחסיהם הלא-נורמאליים (יחסי-תלות, העמדת פנים והיררכיה שוביניסטית בתא המשפחתי) ושאסור שוב להיקלע למצב של הדחקה, טשטוש הבעיה במקום טיפול שורשי בבעיה. מה שלא העלתה כריסטינה בדעתה הוא ההליכה עד הסוף של נורה דבר, המפתיע את הצופה כמו-גם את בעלה. מבחינתה של כריסטינה מדובר היה בהזדמנות פז אשר נקרתה לשני בני הזוג לטפל בבעיית העמדת הפנים בנישואים שלהם. אבל כמובן נורה לקחה את הדברים צעד אחד קדימה ו'פוצצה' את חיי הנישואים, מהלך שאולי באופן בלתי-מודע לא חשבה שיקרה כאשר התכוננה לקראת חגיגות חג המולד.

המערכה השלישית עומדת בסימן הידוק טבעת החנק סביב נורה עם שובם מנשף המסכות שבו היא רקדה את ריקוד 'המוות', ריקוד הטאראנטלה. היא צפתה לבשורה חיובית משליחותה של כריסטינה, אך בהיוודע לה תשובתה השלילית, ידעה נורה שהרע מכל הגיע. נגמרו התירוצים ופתיחת התיבה לקראת חצות עמדה להתרחש כל רגע. כאן מתרחש שיאו של המחזה, שיאה של עלילת טרגדיה מודרנית זו, כאשר דקות אחדות לפני כן הם נפרדו מדוקטור ראנק הגוסס תוך שהוא מניח בתיבת המכתבים שתי גלויות המעידות על מותו הקרב. ברגעים אלו לפני הגילוי המחריד אומר הלמר לנורה את הדברים האלו: "לפעמים אני מאחל לעצמי שתהיי בסכנה איומה, כדי שאוכל להקריב למענך את נשמתי, את חיי, את הכל, הכל למענך" (עמ' 93). הצהרה כזו הנאמרת לפני העימות בינו לנורה סביב המכתב המרשיע, מגלה את פניו האמיתיות של הלמר. השיא כאמור מתרחש בהופעתו של הלמר תוך כדי כך שהוא משמיע זעקה ומחזיק בידו את המכתב המרשיע של קרוגסטאד. מכאן ואילך מתחולל מחזה אימים שבו הלמר מאשים את אשתו בחוסר נאמנות כלפיו, מטיל בה רפש ומתייחס אליה כאל עבריינית ופושעת, אישה מופקרת אשר גמלה לו רעה תחת טובה. היא מטיח בה דברים קשים ומאשים אותה גם בהרס שמו הטוב ובעתידו. במקום לשוחח עם נורה וללבן אתה את הנושא, הוא מבקש להשתיק את הנושא ע"י דיבור עם קרוגסטאד. העיקר מבחינתו הוא לשמור על 'שלמות' המשפחה, כאילו לא קרה דבר. למעשה הוא שולל ממנה את תפקיד האימהי, כי היא אינה ראויה לחנך את ילדיו.

המעבר החד מבעל המוכן להקריב את חייו למען אשתו לבעל המתייחס לאשתו כאל אישה פושעת ומופקרת מצביעה על אישיותו הצבועה של הלמר, על אופיו המכוער המפקיר את אשתו ברגע האמת במקום להושיט לה יד. טבעו האגואיסטי נחשף כאן. רק שמו הטוב חשוב לו. אין הוא חושב לרגע על מה שעבר על נורה ובעיקר אין הוא מעלה על דעתו שכל מעשיה כלפיו נבעו בגלל רגש האהבה שחשה כלפיו. אנו מפתחים רגש של סלידה כלפיו במיוחד לאחר המפנה המתחולל דקות אחדות לאחר מכן כאשר מגיע מכתבו השני של קרוגסטאד שבו הוא מסיר את האיום מנורה ואף מחזיר את שטר הערבות עם החתימה המזויפת. ברגע זה מתגלה פרצופו האמיתי של הלמר כאשר הוא מבין שהוא ניצל  ושוב הוא פונה בלשון שיש בה נופת צופים לנורה כאילו דבר לא קרה, וכאילו לא הטיח בה האשמות חמורות דקות אחדות קודם לכן.

בדקות אלו מתחוללת התפכחות עזה בנורה המובילה אותה להבנה חדה של יחסיה עם בעלה הלמר. ברגעים אלו הלמר היה צריך לגלות הבנה כלפי נורה, להפגין רגישות כלפיה, אך במקום זאת הוסיף הוא להחזיק בעמדתו השוביניסטית שכללה את רצונו להיות גם הרצון וגם המצפון שלה. הלמר נותר שבוי בעמדתו המוטעית. הייתה לו הזדמנות לשנות את השקפת עולמו השמרנית בנושא הנישואים. הוא חייב היה להבין שתפיסת הנישואים שלו הייתה תפיסה מעוותת שהעצימה את מעמדו של הגבר והפכה את האישה לאמצעי שאמור לרצות את הבעל בכל מחיר. נורה בדיאלוג אמיץ, עז וכן, בניתוח מדהים של חיי נישואיה מראה להלמר את העיוות שהיה בחיי הנישואים שלהם. הלמר הפך את אשתו  לבובה שכל תפקידה היה לספק שעשוע ולרצות אותו. נמנעה ממנה חשיבה עצמאית, צמיחתה כאישה נעצרה וכל-כולה חייתה בפחד שמא סודה יתגלה לבעלה. הלמר הצר את צעדיה. היא נאלצה לקבל את דעותיו כשם שקיבלה בזמנו את דעותיו של אביה. לא היה לה רצון משלה. התפכחות זו מובילה אותה לצעד נועז ואמיץ. עם זאת הגילוי הכואב של נורה היה הגילוי שבעלה מעולם לא אהב אותה באמת. ברגע האמת כאשר הוא נדרש לפרוע את השטר שהוא הבטיח, כלומר, לעמוד לצידה בשעת צרה ואסון, הוא התחרט ולא קיים את מה שהבטיח. הנורא ביותר הוא שכעת היא מגלה שהיא בזבזה את שנות נישואיה עם גבר שהיא אינה אוהבת. נורה הייתה מוכנה להקריב את חייה למען בעלה. היא הוכיחה זאת במשך כל שנות נישואיה. אבל הגילוי שבעלה באמת לא אהב אותה מוביל אותה לצעד הנועז ביותר: היא מוכנה לשלם כל מחיר כדי לצאת לדרך עצמאית: היא מוותרת על בית, על מעמד, ובעיקר על שלושת ילדיה כדי לצאת לדרך חדשה: לחיות את חייה כפי שלא חייתה אותם מאז היותה ילדה קטנה. נורה מייצגת את האישה המודרנית המורדת במוסכמות של החברה והדת ברגע שחשפה את העיוות הגלום במוסכמות אלו. כשנורה הבינה שהיחסים בינה לבין הלמר אינם "דו-סטריים", כאשר היא חשפה את טבעו האנוכי של הלמר ואת צביעותו ובעיקר את היותו כפוי טובה כלפיה, היא מחליטה לנקוט בצעד לא אופייני לנשים בסוף המאה ה-19: להשיל מעליה את המסכות שנאלצה לעטות בשם החברה והדת ולצאת לדרך חדשה שבה סוף כל סוף היא תממש את אישיותה כאישה עצמאית וחושבת. היא לא תציית יותר לגברים שוביניסטים. היא לא תרצה יותר גברים. היא תחיה למענה. אפילו לא למען ילדיה. ייעודה הוא להגשים את עצמה בכל המובנים. היא שייכת יותר להלמר. היא חופשיה.

              

עוד דברים מעניינים: