התנ"ך אינו מספק מידע רב אודות גורלם של גורלי ממלכת ישראל לאחר החורבן (מלכים ב' י"ז). הממצאים הארכיאולוגים המועטים בנושא גם לא עוזרים לשפוך אור רב על השאלה. ובמקום בו אין ידיעה ודאית נכנס לפעולה הדמיון האנושי עם שלל השערות אודות גורלם של עשרת השבטים האבודים.
המקורות היהודיים העלו לאורך השנים השערות שונות ומשונות לגבי גורלם של עשרת השבטים האבודים. אחד מהמפורסמות שבהן היא זו אודות נהר הסמבטיון שמעבר אליו יושבים השבטים. הסמבטיון גועש כל ימי השבוע ואינו מאפשר מעבר, ורק בשבת הוא שוקט אלא שאז לא יכולים היהודים האבודים לחצות אותו. חז"ל טענו כי השבטים נמצאים בשלל מקומות בעולם החל מאזור אשור ועד אפריקה. בחלק מהסיפורים הם נטמעו ונעלמו בתוך האוכלוסיות המקומיות, אך באחרים הם מנהלים אי שם חיי עצמאות של אוטופיה יהודית.
האגדות אודות עשרת השבטים האבודים
בדברי ימי היהדות התפתחו אגדות ומיתוסים שונים אודות גורלם של השבטים לאחר חורבן ממלכת ישראל. אחת מהן היא שהיהודים הללו חיים עד היום בממלכות עשירות וחזקות אי שם במקום בלתי ידוע. המסורת הפרשנית היהודית החל מהמשנה והגמרא הייתה חלוקה בשאלה האם עתידים השבטים לחזור לארץ ישראל עם בוא הגאולה. האפשרות השנייה היא, כמובן, שהשבטים הללו אבודים ללא שוב.
לאורך השנים היו קבוצות שונות במקומות שונים בעולם שראו את עצמן כצאצאי השבטים האבודים. כך למשל בני מנשה בהודו או יהודי אתיופיה שמזהים את עצמם לעתים כצאצאי שבט דן. לאף אחד מהטענות הללו אין ראיות היסטוריות ישירות (מה שלא אומר שקבוצות אלו אינן באמת יהודיות), מה שמשאיר את נושא גורלם של השבטים כשייך לתחום הדמיון והמיתוס היהודי.
