סיכום מאמר: "שחור, לבן וגוונים של אפור- פלסטינים בתקשורת באינתיפאדה השנייה"/ליבס וקמפף

"שחור, לבן וגוונים של אפור- פלסטינים בתקשורת באינתיפאדה השנייה"/ליבס וקמפף

האינתיפאדה השנייה- משנת 2000-2005.

הטענה המרכזית:
ברגעי משבר עיתונאים מתגייסים לטובת האינטרסים של הממסד הצבאי והפוליטי. האומנם?!

הנחות היסוד:

1. לתקשורת תפקיד מרכזי בייצוג המציאות החברתית ובחיזוק התפיסה הקונצנזואלית.

2. התגייסות עיתונאים לטובת המאבק.

ייצוג הפלסטינאים באינתיפאדה הראשונה (1987-1991) בתקשורת (הערוץ הראשון היה העורק הראשי ממנו ניזונו)

  • גזירת תמונות- היו מראים את הפלסטינאי מהגב או שהיו גוזרים לו את הראש. לא היו מראים את האנשים, את המשפחה.
  • טיהור המסך מ"סבל"- לא נראו אמהות של שאהידים בוכות, בכלל לא ראו אבל וכאב, הכול היה מרחוק.
  • העצמה של האיום- אנחנו מול הם, הם רוצים להרוג אותנו ולהוציא אותנו מכאן.
  • דה-פרסונליזציה – מחיקת זהות אישית
  • דמוניזציה – אנונימי / מאיים / לא אנושי- הראו אותם כמשהו לא אנושי
  • הוצאה מן ההקשר

* זוהי לא הכתבה שבאה מן הממסד הממשלתי, זה היה הלך רוח של מה שקרה פה כל השנים- כהישרדות של מדינת ישראל.

ייצוג הפלסטינאים באינתיפאדה השנייה (2000-2005) בתקשורת

  • נוכחות מתמדת של פלסטינים במגוון ייצוגים
  • 'ראיונות עם אויב'– עיתונאי שמשיג ראיון עם ייאסר ערפאת' זה סקופ, לעומת כך שבעבר זה לא היה עולה על הדעת. או ראיון עם מתאבדים, קלטות של מתאבדים שמצולמים לפני פיגועים.
  • נראות גוברת של טרוריסטים- ראיונות עם טרוריסטים ומשפחתם.
  • פנים אנושיות- פני ילדים, זקנים, מתוך ראייה אנושית של רגש של ילד שגר המחנה פליטים וסובל מעוני ורעב- נקודה "בבטן הרכה".

* נפרץ איזשהו סכר, מתקבלת תמונה אחרת.

הדימויים על פי 2 קטגוריות נוגדות:

אוייבות- נתפסים כאוייב בעינינו

מה הפלסטינים עושים / עשויים לעשות לנו?

  • פגיעה פיזית בישראלים- תמונות דם, חלקי גופות
  • איום לפגוע בנו- דגל ישראל וארה"ב עולה בלהבות וההמון הפלסטינאי חוגג
  • מוטיבציה לפגוע בנו (סמלים, פנים המביעות כעס ושנאה)
  • איום על סמלי ישראל

* הדוגמא המשמעותית ביותר לכך היא- הלינץ' ברמאללה (2000). צוות הצילום האיטלקי צילם עוד תמונות מעבר למה ששודר. הם צילמו תמונות של גרירת הגופות ברחובות ועוד דברים מחרידים. התמונות פורסמו באינטרנט אבל לא בעיתונות המשודרת והכתובה- הבניית מציאות, משדרים לנו דברים ערוכים בכדי לא לפגוע ברגשות האנשים והמשפחות עקב התמונות המזעזעות.

פגיעות

מה אנו עושים לפלסטינים?

  • איום קיומי (סבל)- סבל של האימא שהרגו לה את התינוק בידיים.
  • פרסונליזציה של אבל- בכי, לוויות, תהלוכות בתוך העיר.
  • איום סמלי על הפלסטינים (ישראלי בעמדת פוגע פלסטיני נפגע)

* הדוגמא המשמעותית ביותר לכך היא מוחמד א-דורא (2000)- תמונה של אבא מגן על בנו שחיילים פגעו בו. הסיפור שפורסם הוא שצלף של צה"ל ירה באב ובבנו, אנחנו יצאנו אשמים, פוגעים באזרחים חפים מפשע- הילד צורח ואבא מנסה להגן עליו. לאחר תחקירים גילו שהאמת היא ההיפך המוחלט. העיתונאים מחליטים איזו מציאות להציג לנו ולהראות לנו- ומכאן יש סכנה מבחינת חוסר איזון- העיתונאים מחליטים מה חשוב וזה פוגע באובייקטיביות של הידיעה.

הסיבות למעבר לייצוג בגוונים של אפור:

  • השינוי האקולוגי בסביבת המדיה – ערוצי טלוויזיה נוקטים עמדה יותר עצמאית ופחות מזדהה עם המדינה בה הם פועלים
  • קיומם של ערוצי לוויין מהעולם הערבי- נכנס לשיח התקשורתי שלנו- אל ג'אזירה,

אל-עראביה ובכלל לשאר העולם הערבי.

שינויים בנורמות הפרופסיה העיתונאית – התרופפות המחויבות לאובייקטיביות- היום אנחנו יודעים מה הדעה של כל עיתונאי ולאן הוא מטה את הכף בפרשנות שהוא נותן.

המסורת המאוחרת של גישת ההשפעות החזקות

תיאוריית הבניית המציאות המאוחרת

תקשורת המונים

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות