תקשורת המונים: תיאוריית הבניית המציאות המאוחרת

הבניית המציאות

הנחת המוצא של תיאורית הבניית המציאות היא שהיא מדברת על הקשר בין המציאות לייצוג בתקשורת. התיאוריה אומרת שאמצעי התקשורת לא יכולים לשקף את מה שקורה במציאות. אין דבר כזה ייצוג אובייקטיבי, עובדתי. הייצוג לא יהיה מראה של המציאות לעולם. לתיאוריה גם קוראים התיאוריה האידיאולוגית, כי אנו משקפים מציאות סובייקטיבית.

התיאוריה שייכת למסורת ההשפעות החזקות המאוחרות. איך התקשורת מעצבת את תפיסת העולם של החברה, היא אומרת לנו מה לחשוב, אך היא לא מציגה תמונת עולם אובייקטיבית ולכן יוצרת השפעה על העולם שלנו. לרוב היא תציג תפיסת עולם שתואמת את השלטון והמעמד השליט (כמו שאומר הניאו-מרקסיזם).

הבניית מציאות ותיאורית ההגמוניה: לתקשורת יש תמורה מכרעת לאופן שבו אנו תופסים את העולם ומתנהגים בהתאם והתיאוריה מתמקדת באופן שבו תקשורת ההמונים מעצבת את תפיסת העולם של הפרטים בחברה ואת מושגי הייסוד שמכוונים את החברה כחברה. בדרך כלל הבניית המציאות תתאם להגמוניה קיימת בעלת מסרים ערכיים, אידיאולוגיים ורגשיים.

הבניית מציאות ותיאורית הניאו-מרקסיסטית: התקשורת תהייה מייצגת את בעלי האינטרס ותגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו יודעים מה קורה- מה שיוצר בפועל- מציאות מדומה שמוכוונת על ידי גורמים בעלי אינטרסים- בעיקר כלכליים.

קיימים שלושה סוגי מציאויות:

  • מציאות אובייקטיבית: המציאות העובדתית, הנקייה, ללא עמדות סובייקטיביות.
  • מציאות סמלית: הייצוג. התקשורת בונה את המציאות הסמלית. ייצוג המציאות.
  • מציאות סובייקטיבית: האופן שבו אנו מבינים את המציאות.

בין שלושת המציאויות יש יחסי גומלין. כל אחת תלויה באחרת. למשל אם קורה משהו ברחוב, זאת המציאות האובייקטיבית. המציאות הסמלית היא כאשר בחדשות מציגים לנו את מה שקרה ברחוב. המציאות הסובייקטיבית היא איך שאנחנו תופסים את האירוע שקרה ברחוב.

הבניית מציאות היא העובדה שלמרות שלא היינו במקום כלשהו, יש לנו תמונות בראש ואנחנו יודעים איך זה נראה – למרות שלא ראינו את זה בעינינו. המציאות הסמלית מציגה לנו את המציאות ובכך אנו מפתחים את המציאות הסובייקטיבית שלנו. ככל שאנו צורכים מציאות סמלית, אנו תלויים בה יותר, וכך המציאות הסובייקטיבית שלנו קרובה יותר למציאות הסמלית. אם נצליח לא להתקרב למציאות הסמלית יותר מדי ולהבין שהיא לא אמיתית –אולי נצליח לפתח דעה משל עצמינו. מצד שני- דבר זה הוא לא נוח ולכן אנשים מעדיפים להישען לאחור ולתת למישהו אחר להחליט מהי המציאות בשבילם.

* תיאוריית התלות- טוענת שככל שהפרטים בחברה יותר תלויים בתקשורת ההמונים כדי לשאוב מידע על המציאות, כך הם יושפעו יותר מהתקשורת ותפיסת עולמם (המציאות הסובייקטיבית שלהם), תהיה דומה יותר למציאות הסימבולית שמוצגת בתקשורת. לכן המציאות הסימבולית והמציאות הסובייקטיבית יכולות להפוך להיות זהות וכמו שאמרנו זה מסוכן!

* פעולת הייצוג או הבניית המציאות כרוכה בפעולה של תיווך, איך התקשורת מתווכת בפועל בנינו לבין המציאות:

1- באמצעות ברירה, בחירה, סלקציה- התקשורת משמשת כשומר סף המכריעה מה יהיה בפנים ובחוץ. התקשורת עושה סלקציה של היבטים מסוימים- מה יזכה לסיקור ומה לא, ובתוך אותו סיקור היא בוחרת מה להדגיש וממה להתעלם- הדרה (התעלמות) לעומת הבלטה.

2- סיקור לא מאוזן של אירועים- סיקור בצורה לא מאוזנת של אירועים ומשתתפים באירוע המסוקר.

3- מסגור- טכניקת להבניית מציאות. התקשורת בוחרת באילו מילים ובאילו ניסוחים נשתמש ובאילו נתעלם. דרך איזה מסגרת או חבילת פרשנות היא מעבירה לנו את הדברים. לדוג' הזזת ישובים, העתקת ישובים או עקירת ישובים. חיסול ממוקד או הוצאה להורג ללא משפט. טרוריסט או לוחם חירות.

תיאוריית הבניית המציאות המוקדמת

תקשורת המונים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות