תיאורית המודרניזציה היא תיאוריה שנועדה להסביר את תהליך המודרניזציה בחברות. התיאוריה בוחנת את גורמי ההתפתחות הפנימיים של כל מדינה מסוימת, מתוך הנחה שאפשר לדחוף מדינות "מסורתיות" להתפתחות באותו אופן כמו מדינות מפותחות יותר. תורת המודרניזציה מנסה לזהות משתנים חברתיים התורמים להתקדמות חברתית ולפיתוח החברה, ומנסה להסביר את תהליך ההתפתחות החברתית. אף שאף סוציולוג אינו מכחיש את תהליך המודרניזציה שעוברות חברות (המעבר מהחברה המסורתית לחברה התעשייתית), התיאוריה עצמה ספגה ביקורת משמעותית מצד המרקסיסטים ונציגי הרעיון של שוק חופשי, ותומכי תיאוריית התלות. על הטענה שתורת המודרניזציה מציגה ראייה פשטנית מדי של התהליך ההיסטורי.
הגישה שבה לפיה נבחנת ההיסטוריה דרך שאלות של התקדמות, שיפור והתפתחות נקראת "גישת המודרניזציה" וניתן לקשר אותה ליצירות של הוגים כמו קונט, דורקהיים ו-וובר. מבחינת משמעות היסטורית, גישת המודרניזציה רואה בהיסטוריה תהליך של מעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית, מחברה אגררית לתעשייתית.
גישת המודרניזציה זכתה לביקורת חריפה בשנות ה -60, נוכח חוסר ההתאמה של התאוריה עם התהליכים החברתיים הנצפים בחברות המודרניות, וכתוצאה מכך נדחתה כפרדיגמה סוציולוגית. ניסיונות מאוחרים יותר להחיות את התאוריה היו קשורים למושגים כמו "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה ו"התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון.
