בשנת 1965, מרטין זליגמן ועמיתיו ערכו מחקר על התניה קלאסית, התהליך שבו חיה או אדם מקשרים גירוי מסוים עם תגובה.
בדומה לניסוי המפורסם של פבלוב, הניסוי של זליגמן כלל כלבים וצלצול בפעמון אך ולאחר מכן מתן הלם קל לכלב. לאחר מספר מחזורים, הכלב הגיב לזעזוע עוד לפני שזה קרה: ברגע שהכלב שמע את הפעמון, הוא הגיב כאילו כבר קיבל הלם חשמלי. במהלך מחקר זה קרה דבר בלתי צפוי. כל כלב הונח בארגז גדול שנחלק באמצע עם גדר נמוכה והכלב יכול היה לראות ולקפוץ מעל הגדר בקלות. הרצפה בצד אחד של הגדר הייתה מחשמלת, אך לא בצד השני של הגדר. זליגמן הניח כל כלב בצד המחושמל ונתן הלם קל. הוא ציפה שהכלב יקפוץ לצד הלא מחשמל של הגדר. אולם באופן בלתי צפוי הכלבים פשוט שכבו. ההשערה הייתה שככל שהכלבים למדו מהחלק הראשון של הניסוי שאין מה שהם יכולים לעשות כדי להימנע ממכות החשמל, הם ויתרו בחלק השני של הניסוי. כדי להוכיח השערה זו הניסונים הביאו קבוצה חדשה של בעלי חיים ומצאו שכלבים ללא היסטוריה בניסוי יקפצו מעל הגדר.
מצב זה תואר כחוסר אונים נרכש, שבו אדם או בעל חיים אינם מנסים לצאת ממצב שלילי מכיוון שהעבר לימד אותם שהם חסרי אונים. ניסוי חוסר האונים הנרכש של זליגמן ממשיך להשפיע על היום על המחקר הפסיכולוגי, כמו למשל בתחומים של מצבים כמו דיכאון.
