שָׂ֣שׂ אָ֭נֹכִי עַל־אִמְרָתֶ֑ךָ כְּ֝מוֹצֵ֗א שָׁלָ֥ל רָֽב (תהלים ק"יט)
מספר המגיד דב בער ממזריטש על אדם ההולך בדרך ומוצא לפתע אוצר עצום, תיבה המכילה מטבעות יותר רבים משהוא מסוגל לספור. האדם מתמלא אושר למזלו הטוב ולוקח מן האוצר ככל שהוא יכול, ממלא את כל כיסיו ובגדיו בכל המטבעות שהוא מסוגל לשאת. אך בבואו ללכת שמח וטוב לב על אושרו החדש הוא מביט לאחור ורואה כי הוא מותיר מאחוריו אוצר גדול בהרבה מזה שהוא לוקח עימו.
האדם לשווא מנסה לבנות לעצמו כלים, לקשור יחדיו ענפים וכל מה שהוא מצליח למצוא כך שיכול לקחת איתו יותר מן האוצר הנפלא. ככל שהוא מתאמץ הוא אינו מסוגל לשאת איתו אלא חלק קטן מכל העושר העצום שיש בתיבה, והוא מוצא את עצמו בצער רב כשהוא מתרחק ממנה.
על כך אמר המגיד ממזריטש "שש אנכי על אימרתך כמצא שלל רב" וכוונתו כי כל לימוד תורה אינו יכול אלא לאחוז ולקחת עימו אלא חלק קטן מעושרה העצום, ולומד התורה תמיד משול לאותו אדם שמצא בדרכו אוצר גדול משהוא אי פעם יהיה מסוגל להכיל.
(מבוסס על: אור תורה, ער"ב. המגיד ממזרטיש)
