"שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות": אדורנו, השואה ובתי מטבחיים

הנאורות, חשב הפילוסוף הגדול תאודור אדורנו, הייתה בקרב הנספים באושוויץ. החלום לפיו הקידמה האנושית מקרבת אותנו כל הזמן אל עבר עתיד טוב יותר נגוז בעשן משרפות הקרמטוריום או התאדה בעננות האטום מעל הירושימה ונגסקי. "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות" קבע אדורנו בציטוט מפורסם שזכה לפירושים רבים. בעולם שלאחר אשוויץ אי אפשר עוד לחשוב שלדברים יש משמעות גדולה, שיש עוד תכלית להיסטוריה ושאפשר להשתמש ביופי של השירה על מנת לטשטש את האלימות הגולמית שבה בני אדם נוהגים זה בזה.

שנים לאחר אדורנו יציע הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק כי "לא ייתכן רצח עם ללא משוררים", וכוונתו כי על מנת לגרום לבני אדם לבצע מעשי זוועה חייב תמיד להיות מי שיכשיר לכך את תודעתם ויקנה משמעות נשגבת ונאצלת לאלימות.

אולם נדמה כי לאדורנו עצמו הייתה כוונה אחרת בדבריו, שאותה ניתן למצוא בציטוט (מיוחס) אחר שלו הנוגע דווקא ליחסינו כלפי בעלי חיים. אדורנו טוען כי הבעיה היא לא במי שנותן משמעות גדולה לאלימות שלנו, אלא דווקא במי שחושב שהיא חסרת משמעות, לא המשורר אלא הקצב. מקורות האלימות האנושית על פי אדורנו היא ביחסינו הנצלני כלפי בעל חיים ולכן הוא טוען כי "אושוויץ מתחיל בכל מקום בו אדם מביט אל בית-מטבחיים וחושב לעצמו: אלו רק חיות".

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות