טעם וסגנון הם בין הסמלים הבולטים ביותר בהם אנחנו משתמשים על מנת לבטא את עצמנו בחברה. הבגדים שאנחנו לובשים, החפצים שלנו, התרבות שאנחנו צורכים והמקומות שאנחנו מסתובבים בהם אומרים כולם משהו עלינו ומאפשרים לנו לסמן באמצעותם לעולם מי אנחנו. ואולי יותר מכולם, אפילו יותר מהבגדים שלנו, זהו הבית שלנו שבאמצעותו אנחנו אומרים הכי הרבה על מי שאנחנו.
לאט לאט במהלך העת החדשה הלך הבית והפך ממקום שנועד בעיקר להגן מפני החוץ לסממן של זהות ומעמד. הבתים שבתקופה הקדם-תעשייתית היו על פי רוב דלים מאוד בריהוט וכלים החלו בתקופת התיעוש להתמלא בחפצים שיוצרו בהיקפים ובמחירים חסרי תקדים. בתקופה הויקטוריאנית באנגליה החלה להתפתח תרבות שפע בורגנית שרכשה חפצי נוי ועיצוב פנים בכמויות עצומות. בתים פרטיים הפכו לאולמות תצוגה עצמית קטנים, הפרטים השונים בבית ואופן סידורם הפכו להיות תעודת הזהות של המארחים, עדות לדברים כמו עושרם, השכלתם או כישרונם.
על פי הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר בספרו "מערכת האובייקטים", בתים (בצרפת) עברו שינוי במהלך המאה העשרים המבטא משהו שקרה גם לרוח האדם בתקופה הזו. מריהוט שנועד לבטא מסורת והמשכיות (עץ כבד למשל) או יעילות ופונקציונליות, הפך עיצוב הפנים של הבתים למנגנון משוכלל של ניהול רושם. חפצים הם רק מערכת מתוחכמת של "קודים" שאנחנו יכולים להרכיב יחד על מנת לומר על עצמנו דברים שונים. כל פריט ב"איקאה" מאפשר לנו לומר בעזרתו משהו על עצמנו, או אפילו להיות משהו בעזרתו, והאירוניה היא שבסופו של דבר בזכות "איקאה" דווקא בעידן שפע הבחירה הבתים של כולם נראים יותר דומים זה לזה מאי פעם.
