חוק המידה בספר שמות כ"א

חוק המידה ושמות כ"א, 22-25\ ריימונד ווסטברוק

אחד הנושאים השינויים במחלוקת בחוק התנ"כי הוא עקרון המידה (talion): עין תחת עין. הדיון בעקרון זה מסתבך בשל היותו מלא בסתירות ונקודות מעורפלות.

שלוש בעיות עולות מהטקסט. הראשונה היא של תחביר. הפעלים ברישא (protasis) מובאים בגוף שלישי רבים: ("ינצו", "נגפו") אך התנאי הראשון מופיע ביחיד ("יענש"). בפתיחה השנייה הפועל הוא בגוף שני יחיד ("נתתה"). כך לא נראה כי יש קשר בין הפוגע ולאדם הנענש. הבעיה השנייה היא טרמינולוגיה. משמעותם של שני מרכיבים בחוק אינה ברורה. משמעות המילה "אסון" אינה ברורה והיא מוסקת רק מההקשר[1] שבעצמו תלוי במשמעות המילה. "פלילים" מתורגם כ"שופטים" מה שרק יוצר בעיית פירוש[2]. E.A.Speiser בחן את שורש פ.ל.ל[3] והסיק כי משמעו "להעריך" או "לחשב" והסביר את נוכחותו בפסקה כהגבלה לחוקי החתים הקובעים: "אם אדם גרם להפלה, אם זהו החודש העשירי ייתן 10 שקלים כסף, אם זהו החודש החמישי ייתן 5 שקלים כסף". פלילים לפיכך משמעו חישוב הנזק לפי חודש ההריון[4]. פירוש זה מקובל על מספר מתרגמים מודרניים[5] אך הוא רק מסבך את הבנת החוק.

הבעיה השלישית היא משפטית. הפירוש המסורתי הוא שהחוק עוסק בשתי אלטרנטיבות: הפלה ומות האם (או פציעה). במקרה הראשון משלם הפוגע לפי דרישת הבעל בכפוף להחלטת השופטים. במקרה השני עליו לסבול עונש מידתי, אלא אם הכוונה היא כספית[6].

התוצאה היא חוק בעייתי הסותר את עצמו. אם התביעה מובאת בפני שופטים, אזי אזכור זכותו של הבעל מיותרת. ואם, כפי שטוען Speiser[7], אין אלו שופטים אלא תחשיב נזק אובייקטיבי, אז הסתירה חריפה אף יותר[8]. במקרה השני נקבע מוות כאשר אישה נהרגת במהלך קטטה, בעוד שלפי פסוק 13 הורג בשגגה יכול לנוס לעיר מקלט. אם הפגיעה היא פציעה בלבד יהיה העונש פציעה זהה, בעוד שפסוקים 18-19 קובעים פיצוי מוגבל של הוצאות רפואיות ואובדן הכנסה על פגיעה לא-קטלנית במהלך מריבה. אפילו אם מפרשים את נוסחת המידה כפיצוי כספי לא נראה שיש סיבה לצורת פיצוי שונה[9].

לפיכך רואים פרשנים מודרניים את החוק כמורכב[10] אך הם אינם מסבירים מדוע יבקש המחבר העתיק לצרף שני חוקים נפרדים או לערפל חוק שכבר הוצג בבהירות. יוצא דופן הוא ג'קסון הטוען כי החוק המקורי עבר סדרת רפורמות שהושגו על הרחבה מכוונת של הטקסט[11].

התיזה של ג'קסון[12] טוענת כי החוק הסתיים ב"נפש תחת נפש" ובוחנת שתי אלטרנטיבות: לידה מוקדמת (של עובר חי) כתוצאה מהמכה, ומות העובר ("אסון") כלומר הפלה[13]. התוספת של פסוק 24 שינתה את המשמעות המקורית כך שהחוק עתה התייחס למות העובר באלטרנטיבה הראשונה ולמוות (או פציעה) של האם ("אסון") באלטרנטיבה השנייה, מאחר ועובר אינו יכול לאבד שן.

תיאוריה זו זכתה לביקורת חריפה מידי Loewenstamm[14] בטענה כי עדות לאפשרות שלידה מוקדמת תהווה נושא לחוק במקבילות מהמזרח הקדום שמציגות כולן את מות העובר והאם כאלטרנטיבות. הוא פוסל ראייה תומכת של ג'קסון – פפירוס יווני ממצרים (89 לפנה"ס) בטענה שהוא אינו מזכיר במפורש מקרה כזה. בנוסף, טכניקת התיקונים שמציע ג'קסון מתוחכמת מידי בעבור המחוקק התנ"כי[15]. אך Loewenstamm מצידו יכול להציע רק בלבול טקסטואלי: החוק העוסק באישה הרה התערבב עם חוק אחר העוסק בפציעה בקטטה.[16]

לצרכינו, כל התיאוריות אינן מבוססות כל עוד שתי מילות מפתח נותרות מעורפלות[17]. אנו מציעים גישה שונה, החל בהנחה כי הטקסט הוא שלמות אורגנית המייצגת חוק יחיד והגיוני.

שיטתנו היא לשאול, בקריאה פשוטה:

(1)   מה היא הבעיה המשפטית המובאת ברישא?

(2)   כיצד יתמודד חוק הגיוני עם בעיה זו?

(3)   איזה משמעות ניתן לייחס לשני מושגי המפתח שתתאים לחוק כזה?

(4)   האם המשמעות המשוערת של כל מקרה יכולה לקבל אישור על סמך הופעות אחרות של המושג בתנ"ך?

אם בכך ניתן לשחזר את החוק כך שיהיה אפשרי אובייקטיבית ועקבי מבחינה פנימית, אזי פרטים נוספים יוכלו להתבאר בשיטה הרגילה של השוואה למקבילות אחרות.

הסצנה ברישא ("וכי ינצו…") היא קטטה עם מספר משתתפים לא מוגדר. אישה הרה עוברת אורח נקלעת לסיטואציה ונדחפת, אולי לקרקע, ומפילה את עוברה. מי דחף אותה? הפועל הוא בגוף שלישי רבים, ומאחר ואין זה סביר שכולם פגעו בה הדבר ודאי מייצג נושא לא מוגדר – אחד מהם דחף אותה.

מנסיבות אלו ניתן להסיק כי הבעיה המשפטית הייתה שאלת האחריות לנזק כאשר לא ניתן לקבוע את זהות האחראי. הדיון המשפטי מבחין בין שתי אלטרנטיבות: "אסון" או לא. בהיפותזה שלנו יגעו האלטרנטיבות במיקומה של האחריות ולא באופי הנזק. לפיכך נציע כי "אסון" מייצג את המקרה הבעייתי של פוגע לא ידוע.

הצעד הבא הוא לבחון פירוש זה בהקשרים אחרים. המילה אסון מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך, כולן בסיפור יוסף וכולן בסירובו של יעקב לשלוח את בנימין למצרים עם אחיו[18].

בכדי להבין את סירובו של יעקב, עלינו לחזור להעלמות יוסף ולסיפור שאימצו אחיו בכדי להסתיר את אחריותם. הם טבלו את כותנתו בדם והציגוה ליעקב[19]. Daube כתב על המשמעות המשפטית של מעשה זה[20].

בחוק התנ"כי (שמות כ"ב, 10-12) הרועה אחראי על בטיחות העדר שהופקד בידיו ואם אבדה או נגנבה חיה עליו לשלם עליה, אלא אם כן הייתה הסיבה force majeure, בייחוד חיות טרף, ואז הוא היה מזוכה במידה והביא ראייה בצורת שיירי החיה.

לפי Daube, צבעו אחי יוסף את כותונתו בדם והציגוה ליעקב כשריד היחיד מהילד בכדי לנצל את החוק. במילים אחרות: הן לא טענו רק לחפות, אלא גם לזיכוי מרשלנות[21] .

האחים הציגו ליעקב ראייה רשמית וביקשו ממנו לזהותה[22] מה שלפי החוק קובע כי חיות טרפו את יוסף[23]. אך הכרזתו היא רשמית בלבד, כפי שאנו רואים בבראשית מ"ד, 28. יעקב אינו אומר כי יוסף נטרף אלא רק שכך הוא הכריז, משמע הוא עדיין חשד באחים[24].

עתה אנו מבינים מדוע מסרב יעקב לשלוח את בנימין למצרים, הוא חושש מ"אסון" נוסף – אסון שלא יהיה ניתן להאשים בו אף אחד[25]. יעקב משנה את דעתו רק לאחר ששני אחים מקבלים אחריות מלאה על בנימין[26].

לפיכך מאשר הטקסט בבראשית, אם נקבל את הצעת Daube, כי "אסון" מתייחס למקרים בהם לא ניתן למקם את האחריות.  Daube ציין כי הסברו ל"אסון" כמונח משפטי טכני אינו נראה כתקף לפסקה בספר שמות ומצא את זה מוזר מכיוון שההקשר הוא משפטי[27]. אך לפי פירושנו של החוק, הוא מתאים במדויק. ההבדל היחידי הוא שבפסקה שלנו אדם כלשהו אחראי בוודאות, אך מאחר שלא ניתן לזהותו, לא ניתן לצוות על עונש או פיצוי. כך מתבהרת האלטרנטיבה הראשונה: אם אין "אסון" אזי האחראי ידוע ועליו לשאת באחריות. בהתאם מובא הפועל ביחיד: "יענש". העונש הוא כופר, חייו שלו או חיי בנו כמידה לחיי העובר[28]. הטרמינולוגיה בשימוש מבהירה זאת: "כאשר ישית עליו…" הזהה למקרה השור הנוגח (פסוק 30). הדבר מסביר גם את שיקול הדעת הבלתי-מוגבל לכאורה של הבעל – אין הגבלה לתביעה עצמה, אך יש גבול לכמה אדם יכול לשלם בעבור חייו[29].

המידה המדויקת של הכופר אינה מצוינת שכן אין הכלל שהחוק קובע – המידה כבר ידועה. מטרת החוק היא לבסס את האחריות הבלעדית של הפוגע. לפיכך הגיוני להניח כי הביטוי "ונתן בפלילים" לא מתייחס למידת הנזק שכוסה בפסוק הקודם, אלא לרעיון האחריות הבלעדית. אנו מציעים לתרגם: "הוא ישלם לבדו".

שוב עלינו לבחון אם פירוש זה תקף במקומות אחרים. הצורה[30] הינה ייחודית לפסקה זו, אך השורש פ.ל.ל מופיע כשם-תואר בשני הקשרים אחרים.

בדברים ל"ב, 30-31 "ואיבינו פלילים" אינו משביע רצון. Speiser שפירש את שורש פ.ל.ל כ"אומדן" הציע כאן: "אפילו בהערכת אויבינו"[31] אך אויבי ישראל ודאי לא העריכו את אליליהם כפחותים מאלוהי ישראל ואין זה סביר שכך יטען המשורר התנ"כי[32]. אפשרות מתאימה יותר תיאולוגית היא: "אויבינו הם לבדם" – לאומות אחרות אין אלוהים אמיתי.

המונח "עון פלילים" מופיע באיוב ל"א, 11 ו-28. A.V מתרגם זאת כ"אי-צדק שייענש ע"י השופטים" אך בשני המקרים זוהי בברור לא עבירה ברת-שפיטה[33]

בפס' 9-10 אדם עוגב על אשת שכנו וב-26-27 הוא מתפתה לסגוד לשמש והירח. Speiser תרגם "עבירה ברת-הערכה" (assessable transgression)[34] , תרגום חסר הגיון. לדעתנו הדגש ב"פלילים" הוא על אחריותו הבלעדית של איוב לצרותיו, ולא אלוהים, אם הן תוצאות חטאים סודיים[35]. מיד נראה כי השורש פ.ל.ל משמש במקרה אחר בו השאלה היא אחריות האדם או האל. כאן הוא מסמל: חטא שעליו אני לבדי אחראי".

אם הרעיון של אחריות בלעדית נמצא ביסוד השורש פ.ל.ל, אזי צורתו בבניין פיעל תסמל את העברת האחריות למושא או נשוא הפועל. נזיפתו של עלי בבניו הסוררים בשמואל א' ב', 25 היא קושי פרשני ותיק[36]. בהתאם למשמעות המילולית הרגילה המיוחסת לפ.ל.ל הפירוש הוא "אם יחטא איש לאיש ישפטו אלוהים ואם ליהוה יחטא איש מי יתפלל בעבורו" אין בכך הגיון[37].

אנו מתרגמים: "אם יחטא איש לאיש אלוהים יישא באשמתו, ואם ליהוה יחטא איש מי ישא באחריות בעבורו?". הרעיון שאלוהים נושא באשמה בעבור חטא אדם נשמע אבסורדי, אך זה מה שקורה בשמות כ"א, 13. על אדם שרוצח למות אך לא אם "האלהים אינה לידו". במונחים מודרניים יכול הפוגע לטעון כי הייתה זו תאונה אך עיקרון הסיבתיות בחוק התנ"כי אינו מאפשר תאונה במוות. זוהי תוצאה של רצון, בין אם אנושי או שמיימי. אם הנאשם טוען לתאונה, הוא למעשה מאשים את אלוהים.

בני עלי ביצעו מעשים שהיו בה בעת פגיעות באדם (אלו שהביאו זבחים) ובאלוהים (שהיה אמור לקבלם). טענתו של עלי היא שבניו יכולים למצוא תירוץ משפטי[38] בכדי להימנע מעונש מידיים אנושיות, אך אין הגנה כזו כנגד עונש אלוהי.

בתהילים ק"ו, 30 נמצא דוגמא ברורה יותר. על מה שעשה פנחס מסופר בבמדבר כ"ה, 7-8. הוא לא שפט, התפלל או תיווך עם אלוהים. בעיני המחבר בתהילים, פנחס לקח על עצמו את אשמת-הדם ושחרר את הקהילה מאחריות.

ביחזקאל ט"ז, 51-52 משווה הנביא לרעה את ירושלים מול שומרון. Speiser  מתרגם כאן את "פללת" כ" גרמת להערכה (מחדש) לאחותך" אך אין צורך בהגיון עקיף כזה[39]. הנביא מציין במפורש את מה שהתרחש: בהיותה כה גרועה מאחותה שומרון, לקחה ירושלים על עצמה את חטאי האחרונה המופיעה כתמימה לאורה.

הפסקה האחרונה בה צורת פעיל של שורש פ.ל.ל מופיעה נמצאת בבראשית מ"ח, 11. כאן לפחות נראית הנחתו של Speiser כהגיונית. פירושו כ"סמכת על, הסקת"[40] משקפת את כוונת ההצהרה ונגזרת מהרעיון בה. אך פסקה זו נבדלת מהאחרות שנידונו בכך שהפועל אינו משפטי וייתכן והוא פיגורטיבי בלבד. איננו מותחים את המשמעות הבסיסית אם נשתמש בתרגום :"לא לקחתי על עצמי את ראיית פנייך" בכדי להעביר את הרעיון שישראל לא יכול לקחת על עצמו אחריות בעבור הצעת תקווה.

בקצרה, אנו טוענים כי הצורות לעיל של שורש פ.ל.ל מעידות, לפחות בהקשר משפטי, את רעיון האחריות הבלעדית[41].

נפנה עתה לאלטרנטיבה השנייה: "אסון" – לפי פרשנותנו, פוגע בלתי-ידוע. מהשקפה משפטית תיאורית ישנן שתי אפשרויות מיידיות: או שאין אחריות כלל[42] או אחריות משותפת של כל המשתתפים. הראשון נפסל מכיוון שהתנאי הראשון אינו דן בעונש והשני אינו מבאר דבר במילים הלקוניות "נפש תחת נפש…" וכו'.

ישנה אפשרות שלישית העולה מחוקים מקבילים במזרח הקדום. חוקי חמורבי, 22-24, קובעים:

"אם אדם מבצע שוד ונתפס, אדם זה יומת. אם השודד אינו נתפס, יצהיר הנשדד על רכושו האבוד בפני אלוהים, והעיר וראש העיר שבתחומה בוצע השוד והיא מחויבת להחליף הרכוש האבוד. אם המקרה הוא חיים (כלומר רצח) תשלם העיר וראשה מינה אחת של כסף".

החוק מחולק לשני אלטרנטיבות, בדומה לחוק התנכ"י: אם הפוגע נמצא והוא המשלם ואם לא ואז הקהילה משלמת.

אותו פתרון מיושם בכתבי אוגרית בסדרה של אמנות המסדירה רצח של סוחרים בארצות זרות.

RS 17.230[43] קובע:

1-3 איני-טשוב, מלך קרקמיש, חתם על אמנה זו עם אנשי אוגרית:

4-6 אם אדם מקרקמיש נהרג בארץ אוגרית

7-12 אם יתפסו את האדם שהרגו, הוא ישלם שלוש פעמים אדם (lu 3-su u-ma-al-la)[44] ושלוש פעמים הרכוש שנעלם עימו (הקורבן)

13-19 אם לא ימצאו את ההורג, הם ישלמו שלוש פעמים החיים (napisla (zi) 3-su u-ma-al-lulu) ואת הרכוש שנעלם איתו –אין סימפלום

20-23 ואם אדם מאגורית נהרג בקרקמיש, אותו תשלום (mu-ul-la-a) תקף.

בנוסף למציאת אותו תבנית של חוקי חמורבי ואותה הטלת אחריות על הקהילה בעבור רצח בלתי-פתור אנו מוצאים גם מידע טרמינולוגי. הביטוי "ישלם אדם" נרדף ל"ישלם חיים" כפי שמראה הקבלת הסעיפים[45] ולשניהם מתייחס הטקסט כmullu.

Mullu מופיע תכופות באוגרית בכדי לקבוע עונש בעבור רצח או גניבה יחד עם פעלי תשלום[46]. אמנה נוספת בין אוגרית וקרקמיש בנוגע לשוד ורצח של סוחרים מבהירה כי מדובר בתשלום כספי[47].

כאשר סוחרים מאוגרית נרצחים או נשדדים בקרקמיש חייבים "בני קרקמיש" לשלם ב"mullu בעבור אדם אחד שלוש מינות כסף"[48]. כאשר המקרה הפוך אותו חוק תופס[49].

לבסוף, בתביעה שככל הנראה מתבססת על אמנה דומה, סוחר המייצג את מלך Tarhudashi תובע את "בני אוגרית" בעבור סוחר שנשדד ונהרג בשטחם[50]. פס"ד של מלך קרקמיש הוא שבני אוגרית צריכים לשלם ב- mullu בעבור הסוחר וקובע תשלום 180 שקלים – 3 מינות כסף[51]

לפיכך ניתן להסיק כי הביטוי "לשלם חיים" מתייחס לערך קבוע המייצג חיי אדם שיכול להיות קבוע ע"י חוק או אמנה אך לעיתים מופיע כנושא של חוק מסורתי. התשלום יכול לגדול ע"י הכפלה של מספר החיים עליהם משלמים.

בנוסף, המושג "לשלם חיים" אינו נמצא רק בהקשר של רצח אלא גם בגרימת הפלה. לפי החוקים האשוריים התיכונים (MAL) A 50 אדם המכה אישה הרה וגורם להפלה "ישלם חיים"[52]. עונשו הוא לפיכך סכום המייצג את החיים שאבדו. רק במקרה של נסיבות מחמירות, מות האם או היות העובר בכורו של האב, יהיה העונש מוות[53].

הפתרון של מקורות כתב-יתדות אלו למקרה של מוות מיד בלתי ידועה הוא אם כך להטיל את האחריות על הרשויות המקומיות שחייבות בתשלום לצד הנפגע[54]. עקרון זה נשמר גם בתנ"ך כפי שנמצא בטקס העגל בדברים כ"א, 1-9. כאשר ישנו רצח בלתי-פתור, זקני העיר בה נמצאה הגופה חייבים להישבע שבועה מזכה: "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"(פס' 7). במכתב ממלך קרקמיש למלך אוגרית[55] בנוגע לאישה שבעלה נרצח בעיר Arzigana, נכפת שבועה כמעט זהה על אנשי העיר[56]. אם אנשי העיר חוזרים בהם מהשבועה הם חייבים בתשלום לאלמנה[57].

נחזור לפסקה שלנו בתנ"ך ונטען כי הביטוי "ונתתה נפש" (פס' 23) משמעו שהקהילה חייבת לשלם את ערך החיים לבעל האישה שהפילה כאשר זהות הפוגע אינה ידועה, מכיוון ש:

1)      זהו הפתרון שהוצע בעבור מוות מידי אדם לא-ידוע בחוקי חמורבי וכתבי אוגרית שמציגים את הבעיה באותם מונחים.

2)      הרעיון של אחריות קהילתית למוות מיד בלתי ידועה מוכר בפירוש בתנ"ך בדברים כ"א, 1-9.

3)      הטרמינולוגיה "לשלם חיים" בכתבי אוגרית זהה לפסוק 23.

4)      אותה טרמינולוגיה נמצאת בשימוש בחוקים האשוריים התיכונים

5)      הביטוי עצמו מעיד על שינוי בנושא הכלל: "ונתתה" (צורת יחיד)

הנקודה האחרונה מצריכה ביאור. המעבר המפתיע לגוף שני יחיד הינו מקור ותיק לתהייה. Cazelles טוען כי זהו ניסיון לתפור יחד שני חוקים שונים[58]. בעבור פרשנים אחרים זהו מקרה ברור של הרחבת הטקסט (אינטרפולציה)[59]. רק A.Alt ניסה למצוא לביטוי פונקציה מקורית עם היפותזה בלתי סבירה שהפסוק התכוון במקור למנחה פולחנית[60].

אנו נצביע לפונקציה אחרת של גוף שני יחיד שנתמכת בספר הברית, דהיינו להפנות חוק לקהילה בכללה (או נציגיה), למשל: "מעם מזבחי תקחנו (יחיד) למות" (שמות כ"א, 14); "מכשפה לא תחיה" (כ"ב, 17).

הצורה "נתתה" מתאימה אם כך בדיוק לשחזורנו של החוק, הן במונחי שינוי הנושא והן מבחינת זהותו.

מרגע שהובן הביטוי "ונתתה נפש" כתשלום סכום קבוע בעבור חיי אדם, אזי ההמשך "תחת נפש"[61] אינו מהווה כל קושי, הוא מזהה את האובדן עליו ניתן פיצוי. הדבר נעשה ע"י ציון הדבר שאבד (כאשר האובדן מוחלט – ממשי או קונסטרוקטיבי[62]) או טיב הנזק (למשל כוויה). בהקשר העבירה, אנו מציעים פירוש של "תחת" כ"עונש\קנס (penalty) בעבור…"[63]. המונח אינו מניח כי העונש צריך להיות בבואה של הנזק שנגרם. בספר הברית, אדם שהוציא עין עבדו חייב לשחררו "תחת עינו" (כ"א, 26), בעל שור ההורג שור אחר משלם[64] בעבור שור אחר "תחת השור"(כ"א, 36) (גם:כ"א, 37; כ"ב,1). תשלום הקנס יכול לפיכך להיות בצורת אותו פריט, כמה פריטים דומים או אקט משפטי מופשט. כך בחוקי אשור התיכונה אדם הגורם להפלה משלם "קנס בעבור העובר"[65] אך בנסיבות מחמירות כגון בן בכור הוא מוצא להורג מאותו נימוק[66].

הבעיה הנותרת היא המשך הנוסחה בפס' 24-25 "עין תחת עין…" וכו'. למרות שרשימה זו נחשבת לתוספת מאוחרת[67] מספק אופיו של חוק המזרח הקדום הסבר. מטרת הטלת האחריות על העיר בעבור רצח לא-פתור הייתה הבטחת בטחון הנוסעים. בדומה מטרת אחריות הקהילה בחוק בספר שמות היא הבטחת בטחון עוברי-האורח. אך באף אחד מהמקרים לא מקבל העיקרון המופשט ניסוח מפורש אלא רק שיטה קזואיסטית האופיינית לחוקים כאלו. בחוק בספר שמות, עיקרון האחריות לביטחון ברחובות מתבטא ראשית ע"י דוגמא חזקה של אישה הרה הנפגעת מקטטה, ודוגמא זו "מוכללת" ע"י הוספת רשימה ארוכה של דוגמאות נוספות בכדי להראות שכל פציעה לעובר-אורח תיפול תחת אותו חוק[68].

לסיכום: החוק הנדון קובע שאם עובר-אורח תמים נפצע כתוצאה מקטטה והאחראי אינו נתפס, על הקהילה לשלם לקורבן קנס תחת דמי-הכופר שהקורבן יכול היה לדרוש. הקנס יהיה סכום קבוע ולפיכך סביר שיהיה נמוך יותר ממה שניתן היה לדרוש מהפוגע[69].

לפיכך פסקה זו אינה מציעה מידע על קיומו של עיקרון מידתי (talionic) בעבור פציעות פיזיות בחוקי התנ"ך.


[1] מכילתא מפרש אסון כמוות (למרות שהוא מודה כי אין הוכחה) על סמך ההנחה כי מות האישה הוא הסיבה לביטוי "חיים תחת חיים". כמה מתרגמים מודרניים מרחיבים את ההגדרה לפציעה בכדי לכלול את הפירוט בטקסט. JPS, the torah, 1962.

[17] כך מסיק Loewenstamm כי המושגים "פלילים" ו"אסון" באות מדיאלקט ייחודי לאזור ממנו הגיע החוק ובו הסטנדרטים של הכתבנות היו נמוכים.

[23] Daube מציין כי הטרמינולוגיה כמעט זהה לחוק בשמות כ"ב.

[24] לא בהכרח ברצח, חטיפה ומכירה לעבדות הייתה נוהג רווח.

[25] לפי ג'קסון, "אסון" הדגיש את השפעת המוות או פציעה על אדם אחר מהקורבן הישיר. אך יעקב חושש מאסון שיקרה לבנימין, הקורבן הישיר. זה ודאי יפגע ביעקב, אך לא זה הכתוב.

[29] הגבלה זו משפיעה גם על המתלונן. הוא יכול להחשיב הוצאה להורג כסיפוק ריק, ולדרוש רק מה שהאדם מסוגל לשלם.

[30] הצורה הדקדוקית של "בפלילים" אינה ברורה. ייתכן וזהו שם-עצם המופיע בצורת רבים עם תחילית תואר הפועל "ב-". אולם ה"מ" הסופית יכולה סופית תואר הפועל בעצמה, ואז יש להניח כי ה"יוד" מיותרת והתחילית היא תיקון מאוחר.

[

[33] הדבר נכון לכל העבירות בפרק ל"א. אלו חטאים שהעונש עליהם בא מאלוהים והם אינם כפופים למשפט אנושי.

[37] Speiser מתרגם: "אלוהים יכול להתערב" הוא אינו מסביר מדוע יתערב אלוהים, או כיצד פירוש זה קשור לחישוב שהוא ייחס לשורש.

[38] לא תאונה כמובן, אלא איזו הצדקה במסגרת חוקי הפולחן, אפילו רצון אלוהי שהנחה את מעשיהם.

[41] השורש פ.ל.ל מופיע פעמיים בצורת שם-עצם בישעיהו ט"ז, 3 וכ"ח, 7 אך לדעתנו אין קשר לדוגמאות לעיל אלא לפועל אכדי "פליילו" שמשמעו "לפקח, לצפות".

[42] בהתאם לחוק תלמודי: כאשר 10 אנשים מכים אדם למוות ב10מקלות, אף אחד מהם אינו רוצח.

[

[47] הפועל ml נמצא גם בעברית תנ"כית במובן של לשלם במלאו.

[

[54] לקרובי המנוח, ראה להלן.

[62] כך ב- CH 245-24 "שור במקום שור", הן כאשר שורו של המתלונן נהרג והן כאשר הוא נפצע כך שאינו יכול לעבוד.

[63] ישנו בודאי אלמנט של פיצוי לצד הנפגע, אך מכיוון שהתשלום אינו תמיד פיצוי, אנו מוציאים כי מתאים יותר להדגיש, בהקשר זה, את אלמנט הענישה.

[69] באמנות מאוגרית הקנס על הקהילה תמיד נמוך יותר מאשר זה הנקבע לפוגע עצמו.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות