שתי ההתפתחויות חשובות במאה ה-19 שהשפיעו על האומנות האימפרסיוניסטית:
- המצאת הצילום.
- תיאורית הצבע
עניינם של הציירים האימפרסיוניסטים בצבע-אור נבע ממניעים שונים לחלוטין מאלה של דלקרואה. הטבע עניין אותם בכללותו, כפי שהוא נתפס בראייה ישירה, כמעט תמימה.
תמונת העולם שמציג הציור האימפרסיוניסטי היא זו של הוויה דינמית, זורמת, משתנה ללא הרף. זוהי תמונת עולם המבוססת על קליטה וחיקוי של הצבע= האור, שהוא האלמנט הלא יציב ביותר שהטבע מעניק לתפישתנו. האימפרסיוניסטים הגשימו בפועל את מסקנות דלקרואה אשר רשם ביומנו ב-7 בספטמבר 1856, בעקבות התבוננות בטבע, כי ניתן להבחין בצבע האמיתי של גוף עירום אך ורק באוויר החופשי, באור שמש מלא.
החידושים של האימפרסיוניסטים בתחום הצבע היו:
- שימוש בצבעים טהורים בלבד.
- שילוב מירב האפקטים של האור וההשתקפויות.
- בהקטנה וגיוון הדרגתיים של מריחות המכחול. החרימו את השחור.
"העין הטבעית" של האימפרסיוניסטים
גם אם נמנעו האימפרסיוניסטים ברובם מלערב חוויות ורגשות אישיים בעבודתם, היתה גישתם סובייקטיבית-ניסיונית ביסודה, במובן זה שהתבססה על תחושה ויזואלית אישית ושיקפה את אופן הראייה המיוחד לכל אחד מהם.
דוגמא:
מונה ורנואר טיפלו בדיוק באותו גורם בטבע, שממנו התעלמה האסכולה, ואשר דלקרואה חקר אותו כדי להעניק לתמונותיו חיים ורגש. אבל מטרתם העיקרית הייתה למסור בציוריהם את העולם "כפי שהוא" על-פי תפיסתם, כמובן.
לצייר את העולם "כפי שהוא" : קלוד מונה
פילוסופיית הציור שלו הייתה "לצייר מה שאתה רואה ולא מה שאתה חושב שאתה רואה". "כדי לצייר ים, צריך ראותו כל יום, בכל שעה של היום ובאותו מקום". "העולם כפי שהוא"- עולם דינמי, זורם, משתנה ללא הרף.
דוגמא:
זה מה שהוביל את מונה, החל בשנות השמונים המאוחרות, להתמסר לעבודה בסדרות: ערימות השחת, הצפצפות, חזית הכנסייה של רואן, ולבסוף- הגן ואגם החבצלות.
הניסיון של מונה הסתמך בראש ובראשונה על הראייה, על העין, והוביל לטכניקה שלא חדלה להשתנות ולהשתפר במרוצת השנים. לבסוף, התלכדו מריחות המכחול במרקמים ריתמיים בהתאם לנושא הציור ולזמן שבו צויר. מונה היה היחיד בקרב האימפרסיוניסטים, שעבד בעקביות בשיטה זו אשר הובילה בהכרח לאוטונומיה של הצבע, ובלי שהוא עצמו התכוון לכך פתחה את הדרך להפשטה.
