הצהרת בלפור תפסה את ערביי פלשתין בהפתעה. הבריטים זה עתה כבשו את הארץ מידי העות'מאנים ותקופת המנדט הבריטי אפילו לא החלה באופן רשמי, והנה כרעם ביום בהיר מודיעים השליטים החדשים כי הם "רואים בעין יפה" את הקמתה של מדינה בעבור מי שהיו באותה תקופה רק כ-10% מתושבי הארץ.
כשנה לאחר הצהרת בלפור ציינו ביישוב היהודי ברוב טקס ושמחה את הרגע ההיסטורי ורק העמיקו את החששות של הפלסטינים. יום לאחר מכן נמסר לידי המושל הצבאי הבריטי רונלד סטורס מכתב ועליו חתומים מאה נכבדי ציבור ערבים מוסלמים ונוצרים:
נתנו לבנו אמש לקהל רב של יהודים הנושאים כרזות ושוטפים את הרחובות כשהם צועקים מילים שפוגעות ברגש ופוצעות את הנפש. הם מעמידים פנים בקול גלוי שפלסטין, שהיא ארץ הקודש של אבותינו ובית הקברות של סבותינו, שמאוכלסת על ידי הערבים כבר תקופות ארוכות, שאהבו אותה ומתו בהגנה עליה, היא כיום בית לאומי עבורם. … אנחנו הערבים, מוסלמים ונוצרים, תמיד הזדהינו עמוקות עם היהודים הנרדפים ועם אומללותם במדינות אחרות … אבל יש הבדל רחב בין אהדה כזו לבין קבלת אומה כזו שתשלוט בנו ותנהל את עסקינו.[1]
ממשלת הוד מלכותה לא עשתה הרבה ביחס לפניית הערבים, אבל גם לא הרבה ביחס לשאיפות היהודיות ובתוך כמה שנים המתח רק עלה ועלה. בתגובה ללחץ הערבי החליטה בריטניה להפחית את מכסות העלייה של היהודים, מה שהכעיס גם את היהודים שרצו להגדיל אותן וגם את הערבים שרצו לבטל אותן. התוצאה הישירה הייתה פרעות תרפ"א ואלו שאחריהן ואחריהן ולמעשה כל סיפור הסכסוך הישראלי פלסטיני עד היום.
[1] Wasserstein, Bernard (1991). The British in Palestine: The Mandatory Government and Arab-Jewish Conflict, 1917–1929
ראו גם:
יכולים לנחש מה חשבו אבות הציונות על שאלת הערבים? מבחר ציטוטים