דיויד יום ופרדוקס הטרגדיה

איך יתכן שבני אדם יכולים להפיק הנאה ממצבים לא נעימים? למה סבל אנושי הוא בלתי נסבל בעבורנו כאשר אנחנו פוגשים בו במציאות אבל מהנה כאשר הוא על הבמה או המסך? ולמה אנחנו אוהבים לראות סרטים שמפחידים או מעציבים אותנו? בשאלה זו עוסק הפילוסוף הסקוטי דיויד יום בחיבורו " טרגדיה". יום שאל את עצמו למה אנו נהנים מדרמה טרגית. הוא תהה מדוע הצופים מוצאים הנאה בצער ובחרדה המתוארים בטרגדיה. הוא החליט שזה בגלל שהצופה מודע לכך שהוא עד להופעה דרמטית ושיש הנאה להבין שהאירועים הנוראים המוצגים הם למעשה בדיה.

ברור שלפעמים אנחנו נהנים להיות צופים בטרגדיות. למרות שזו עשויה להיות תצפית יומיומית, היא מפתיעה. ואכן, השקפת הטרגדיה מייצרת בדרך כלל סלידה או יראה אצל הצופה. אבל גועל ויראה הם מצבים לא נעימים. אז איך יתכן שנהנה ממצבים לא נעימים? יום לא היה הראשון שדן בנושא וכבר קדמו לו המשורר הרומי לוקרטיוס והפילוסוף הבריטי תומאס הובס.
לא במקרה הום הקדיש חיבור שלם לנושא. עליית האסתטיקה בתקופתו התרחשה זו לצד זו עם תחייה של קסם לאימה. הנושא כבר העסיק מספר פילוסופים קדומים. הנה, למשל, מה שהמשורר הרומי לוקרטיוס והפילוסוף הבריטי תומאס הובס  שניסו להבין את הפרודקס הגלום בהנאה שלנו ממצבים שגורמים לנו רגשות שליליים.

יותר תענוג מכאב

ניסיון ראשון אחד לפתור את הפרדוקס, די ברור, מורכב בטענה שההנאות הכרוכות בכל מחזה של טרגדיה עולות על הכאבים. "כמובן שאני סובל כשאני צופה בסרט אימה; אבל הריגוש הזה, ההתרגשות שמלווה את החוויה שווה לגמרי את העבודה." אחרי הכל, אפשר לומר, ההנאות המענגות ביותר כולן באות עם הקרבה כלשהי; בנסיבות אלה, הקורבן צריך להיות מבועת. מצד שני נראה שיש אנשים שלא מוצאים הנאה מיוחדת בצפייה בסרטי אימה. אם יש בכלל הנאה, זה התענוג מכאבים. איך זה יכול להיות?

גישה אפשרית שניה רואה בחיפוש אחר כאב ניסיון למצוא קתרזיס, שהוא סוג של שחרור, מאותם רגשות שליליים. על ידי הטלת עצמנו צורה של עונש אנו מוצאים הקלה מאותם רגשות ותחושות שליליים שחווינו.
זהו, בסופו של דבר, פרשנות עתיקה לכוחה ולרלוונטיות של הטרגדיה, כצורת הבידור המהותית להעלות את רוחנו בכך שהיא מאפשרת להם לעלות על הטראומות שלנו.

גישה נוספת ושלישית לפרדוקס האימה מגיעה מהפילוסוף בריס גוט. לדבריו, להיות ביראה או בכאב, לסבול, יכול בנסיבות מסוימות להוות מקור להנאה. כלומר הדרך להנאה היא כאב. בפרספקטיבה זו, הנאה וכאב אינם באמת הפכים: הם עשויים להיות שני צדדים של אותו מטבע. הסיבה לכך היא שמה שרע בטרגדיה הוא לא התחושה, אלא הסצנה שמעוררת תחושה כזו. סצנה כזו קשורה לרגש מחריד, וזה, בתורו, מעורר תחושה שאנו מוצאים בסופו של דבר מהנה.

עוד על פרדוקסים:

6 פרדוקסים שיסובבו לכם את המוח

המקורות המיתולוגיים והמשמעות של הפרדוקסים של זנון

חשיבה פרדוקסלית – מה זה ולמה כדאי לך להשתפר בה?

עוד דברים מעניינים: