אגואיזם אתי הוא ההשקפה לפיה אנשים צריכים לנהל את האינטרס האישי שלהם, ואף אחד לא מחויב לקדם את האינטרסים של מישהו אחר. אגואיזם אתי לפיכך נוגע לאופן בו בני אדם צריכים להתנהג ולא האופן שבו הם מתנהגים בפועל (ובכך אגואיזם אתי שונה מאגואיזם פסיכולוגי שאומר שמה שמניע בני אדם הוא רק האינטרס האישי שלהם).
איך ניתן להצדיק אגואיזם בצורה מוסרית?
הטענה כי הדרך הכי טובה לקדם את טובת הכלל היא רק אם כל אחד יעסוק באינטרס האישי שלו התפרסמה על ידי ברנרד מנדוויל (1670-1733) בשירו "אגדת הדבורים" ועל ידי אדם סמית' (1723-1790) בעבודתו המשפיעה "עושר העמים".
בקטע מפורסם מתוך "עושר העמים" כתב סמית' כי גם כאשר אנשים רודפים אחר "הבל הבלים" הם עדיין מועילים לחברה כולה כאילו הם "מובלים על ידי יד נעלמה". תוצאה משמחת זו מתרחשת מכיוון שאנשים בדרך כלל הם השופטים הטובים ביותר לגבי האינטרס שלהם, והם עובדים הרבה יותר קשה כדי להועיל לעצמם מאשר כדי להשיג כל מטרה אחרת.
אולם טענה זו אינה תומכת באמת באגואיזם אתי, כי היא מניחה שמה שחשוב באמת הוא רווחת החברה כולה, טובת הכלל. לאחר מכן היא טוענת כי הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו היא שכולם יעשו מה שטוב להם. אך אם ניתן היה להוכיח כי גישה זו לא מקדמת למעשה את טובת הכלל (כמו למשל במקרים של הטוב המשותף או בפיזור עושר), אז ככל הנראה מי שמקדם טענה זו יפסיק לתמוך באגואיזם.
ההוגה הקפיטליסטית הקיצונית איין ראנד תמכה במה שכינתה "אובייקטיביזם" המבטל מכל וכל כל סוג של אלטרואיזם או אכפתיות כלפי הזולת ומציב כקדוש אך ורק את האני ואת האינטרס שלו (ראו אלטרואיזם על פי איין ראנד). ראנד תוקפת את המסורות הדתיות והפילוסופיות של המערב הדוגלות באחריות או חמלה כלפי האחר כ-"חולשה" לדברי ראנד, לאף אחד אין זכות לצפות או לדרוש ממני להקריב קורבנות למען מישהו אחר מלבדי.
חלק מההתנגדויות לאגואיזם אתי, גם בגרסאות פחות קיצוניות מזו של ראנד, נוגעת למשל ליכולת לקבל החלטות הנוגעות לכלל שהופכות לבלתי אפשריות ברגע שכל אחד מצומצם רק למה שנוגע לו אישית. התנגדות אחרת גורסת כי האכפתיות כלפי האחר והאחריות כלפי טוב שחורג מהגבולות הקטנים הפרטיים שלנו הוא מה שהופך אותנו לאנושיים. מהיהדות עד הבודהיזם והפילוסופיה חכמי הדורות דגלו בחוק הזהב לפיו עלינו להעניק לאחר את היחס שהיינו רוצים לקבל בעצמנו, מ-" ואהבת לרעך כמוך" בתורה, דרך "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" של הלל הזקן ועד "הצו הקטגורי" של אחד מגדולי הפילוסופים עמנואל קאנט.
