"הטוב המשותף", "טובת הכלל" או "הטוב כללי" בפילוסופיה ובמדעי המדינה הם מונחים המתייחסים לכל דבר שמיטיב ומשותף באופן טבעי לכל חברי הקהילה הנתונה, בהשוואה לדברים המועילים לטובתם הפרטית של אנשים או מגזרים בחברה ("טוב פרטי"). במקרים מסוימים, הדאגה לדברים המשרתים את טובת הכלל מחייבת פעולה קולקטיבית והשתתפות בתהליך הפוליטי ואינם יכולים להיות תוצאת פעולה של גורם בודד.
הביטוי "טובת הכלל" או "הטוב המשותף" מתייחס לנכסים או למוסדות שכל חברי הקהילה או רוב חברי הקהילה מסכימים שהם נחוצים על מנת לספק אינטרסים מסוימים המשותפים להם. כמה מהדברים המרכיבים את טובת הכלל בדמוקרטיה מודרנית עשויים לכלול זכויות וחירויות בסיסיות, מערכת תחבורה, מוסדות תרבות, משטרה וביטחון הציבור, מערכת משפט , מערכת בחירות, חינוך ציבורי, אוויר נקי ומים, בטחון ואוכל בשפע והגנה לאומית.
מנקודת מבט כלכלית ופילוסופית, ההנחה היא שטובת הכלל תדרוש תמיד הקרבה מסוימת מצד רבים מבין מחברי החברה. הקרבה כזו מגיעה לרוב בצורה של תשלום מיסים גבוהים או למשל במקרה של ישראל בגיוס לצבא.
לרעיון של טובת הכלל או הטוב המשותף יש מסורת פילוסופית ארוכה כבר מכתבי אפלטון, אריסטו וקיקרו. בספרו "האמנה החברתית" משנת 1762 טוען הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו כי בחברות מצליחות, "הרצון הכללי" של העם יופנה תמיד להשגת טובת הכלל המוסכמת על כך. רוסו מנגיד בין הרצון של כולם – סך הרצונות של כל פרט – לבין הרצון הכללי – "הרצון האחד שמופנה לשמירה המשותפת שלהם ולרווחתם הכללית." עוד טוען רוסו כי הסמכות הפוליטית, בצורת חוקים, תיחשב כלגיטימית ואכיפה רק אם היא מוחלת על פי הרצון הכללי של העם ומכוונת לטובתם המשותפת.
הפילוסוף והכלכלן הסקוטי אדם סמית בספרו הקלאסי "עושר העמים" משנת 1776 , טוען כי במערכות של "חירות טבעית" שבה סך פעולות האנשים הרודפים אחר האינטרס הצר שלהם יוצרות את ה-"יד הבלתי נראית" של הכלכלה ושוק החופשי שדואגת לטוב המשותף או הכללי, כפי שכותב סמית': " השאיפה האישית משרתת את טובת הכלל. "
בדומה לאריסטו, הפילוסוף המוסרי והפוליטי האמריקני החשוב ג'ון רולס ראה את טובת הכלל בציבור כליבה של מערכת מוסרית, כלכלית ופוליטית בריאה. בספרו "תיאוריות של צדק" משנת 1971 , מגדיר רולס את טובת הכלל כ-"תנאים כלליים מסוימים שהם … באותה מידה לטובת כולם. " בהקשר זה, רולס משווה את טובת הכלל לשילוב של תנאים חברתיים שווים, כמו חירויות בסיסיות והזדמנות כלכלית הוגנת, שמגיעים עם אזרחות.
השגת טובת הכלל תמיד דרשה מידה של הקרבה אישית. כיום, הפשרות וההקרבות הדרושות לטובת הכלל כרוכות לרוב בתשלום מיסים, גיוס לצבא בקבלת אי נוחות אישית או בוויתור על אמונות וזכויות תרבותיות מסוימות. בניית תשתיות, מערכת בריאות ציבורית, הגנה לאומית, דאגה לחינוך ותרבות, רשת ביטחון חברתית וכדומה הן פעולות שבני אדם מסוגלים להשיג רק כאשר הם מרסנים את האינטרס האישי ופונים אל "טוב משותף". בימינו שאלת איכות הסביבה ומשבר האקלים הם אולי הדוגמא הבוערת ביותר של טוב משותף, הפעם משותף לכלל האנושות, שאינו יכול ליפול בתחום האחריות של קבוצה, ארגון, מדינה ואפילו לא אזור אחד בעולם, אלא הוא אינטרס משותף לכל האנושות שעל כל האנושות לפעול במשותף על מנת להתמודד עימו.
