כלכלת האושר: האם גם ממשלות צריכות לחשוב שכסף זה לא הכל?

כל סטודנט לתואר ראשון בכלכלה יודע כי התמ"ג,  תוצר מקומי גולמי, הוא אחד המדדים החשובים ביותר לגודלה וחוזקה של כלכלה. בהתאם רואה גם כל מנהיג כלכלי של מדינה את המטרה שלו בין היתר כהגדלת התמ"ג דרך הגדלת סך כל פעילות הייצור, השירותים והצריכה בחברה. אך אחרי כמה מאות שנים של צמיחת תמ"ג משוגעת בעולם המערבי, יש כאלו התוהים האם באמת כמות הפעילות הכלכלית צריכה להיות הפרמטר שעל פיו אנחנו מודדים את עצמנו, מקבלים החלטות והיעד הכי גדול שאנחנו יכולים לקוות לעצמנו.

אחד מהכלכלנים הגדולים של זמננו. אלפרד שטיגליץ, יצא בחריפות כנגד הרעיון שהגדלת הפעילות הכלכלית צריכה להיות היעד המרכזי של מדינות. לדבריו מדיניות שאלו הן מטרותיה לא בהכרח, ובחלק מהמקרים בהכרח לא, מיטיבה עם איכות חייהם של התושבים. הבעיה העיקרית בעיני שטיגליץ היא שהתמ"ג לא מודד רמת חינוך, בריאות פיזית ונפשית, פשע, עוני, שיעורי התאבדות, פירוק בתים, אי בטחון ואי יציבות, בידוד חברתי, תשתיות קהילתיות ועוד נושאים שמשפיעים על כמה טוב לאנשים בחיים לבד מכמה כסף יש להם בבנק או מתוכו הם משאירים בחנויות. פערי מעמדות והבדלי חלוקת האושר, חברה תחרותית, פגיעה בשירותים חברתיים על מנת לעורר צמיחה מראות לדעתו באופן חד משמעי כי צמיחה כלכלית ורמת אושר ורווחה של בני אדם לא תמיד הולכות יד ביד והן לא פעם אפילו מנוגדות.

כנגד התמ"ג הוצעו כמה וכמה מדדים אלטרנטיבים דוגמת "מדד פורדהם לבריאות הציבור" או "מדד גיני להתפתחות" המציב את השוויון, ולא הצמיחה, כיעד מרכזי. אפשרות אחרת שהוצעה היא היא ה-"אמ"ג" – "אושר מקומי גולמי" (באנגלית GNH – national gross happiness). במקום כמה אתם מייצרים או קונים, ה"אמ"ג" מודד את הבריאות שלכם, סטנדרט החיים, איכות השלטון, איכות הסביבה, הזמן הפנוי, הרווחה הנפשית, הגיוון התרבותי והחוסן הקהילתי שלכם. אלו, ולא צמיחה כלכלית שעל פי רוב הולכת לשכבות מצומצמות, צריכים על פי תומכי ה"אמ"ג" להיות היעדים שעל פיהם מקבלות ממשלות מדיניות כלכלית.

כאן תוכלו לקרוא עוד על סדרת "מדעי האושר" שלנו

בטח יעניין אותך גם:

לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים

למה אנשים עשירים תורמים באופן יחסי פחות לצדקה לעומת עניים?

המחירים והסכנות של אי-שוויון כלכלי

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות