נר, נשמה ואותיות פורחות: אדם שמת כספר תורה שנשרף?

ההלכה המובאת בשולחן ערוך (יורה דעה, שמ, ה') קובעת כי "העומד בשעת יציאת נשמה של איש או אשה מישראל חייב לקרוע [את בגדו]". כלומר, מי שנוכח בזמן פטירתו של אדם צריך לקרוע לאות אבל גם אם איננו קרובו של הנפטר החייב בכך.

המקור להלכה זו נמצא במסכת שבת בתלמוד הבבלי (ומקבילה במועד קטן כה) שם כתוב "העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרפה" (שבת קו ב).

מה מקור ההשוואה הזו בין נשמת אדם וספר תורה?

רש"י מסביר במקום אחד כי "אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצוות", כלומר שגם אם לא בדיוק מדובר בצדיק הדור הרי בוודאי בכל יהודי יש כמה ידיעות של תורה וכמה מצוות שהוא עושה ואלו הן הרי גילומה של התורה ועל כן יש להתאבל עליה (מאידך היו כמה פוסקים שניצלו את הפרצה כאן כדי לקבוע שאם מדובר בחוטא גמור או מומר אין צורך להתאבל על החטאים האבודים שלו. גרסה אחרת של הסבר זה היא במותו של  אדם מה שעולה בלהבות הוא התורה שהוא היה עוד יכול ללמוד שהיא כספר תורה (פתוח!)

במקום אחר (מו"ק) מביא רש"י את הפסוק ממשלי (ו', כ"ג) " כִּי נֵר מִצְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר" יחד עם פסוק אחר ממשלי (כ', כ"ז) "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" שאם נחברם יחד נוכל להסיק כי נשמת האדם כנר לאורה של התורה ולהסיק שלא נר, כלומר נשמת האדם, לא יכול אור התורה להאיר.

ולסיום, כל הדיון הזה מזכיר לנו את הסיפור הטראגי אודות סופו האכזרי של רבי עקיבא (עבודה זרה, י"ח א) שנשרף בעודו כרוך בספר תורה והדבר האחרון שראה היה "גוילין (גליונות) נשרפין ואותיות פורחות".

 

ועכשיו למשהו שונה לגמרי:

אפיקורוס על מדוע המוות לא צריך להדאיג אותנו

 

אולי יעניין אותך גם:

אותיות פורחות: שיר האלף-בית בגרסת הגמרא

גמרא: האם לתת צדקה זה בעצם לתת הלוואה לקב"ה?

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות