הרבה לפני נעמי שמר כבר מציעה מסכת שבת (ק"ד א') בתלמוד הבבלי רשימה של דימויים המסייעים לילדים לזכור את צליליהם של האותיות. ושלא כמו נעמי שמר, הגמרא גם מוסיפה פרשנות יפה לא רק לצליליהן אלא גם לצורתן של אותיות האלף-בית העברי ואפילו מתייחסת לאותיות סופיות.
הכל מתחיל ביום אחד שבו הגיעו "דרדקים" אל בית-המדרש ו"אמרו דברים שאפילו בימי יהושע בן נון לא נאמר כמותם" ואלו:
אל"ף – בית: אלף [למד] בינה [חכמה]
גימ"ל – דל"ת: גמול דלים, שכן רגלה של הגימל פשוטה קדימה כפי שגומל חסדים נדיב רודף אחר עני, ואילו הבליטה האחורית של הדל"ת פונה בחיפוש אחר צדקה אך היא גם מסיבה את פניה מהגימ"ל הגומלת כדי לא לקבל צדקה בפומבי ולהתבייש.
ה"א ו-ו"ו: אלו יחד הם שמו של הקדוש ברוך הוא
זי"ן, חי"ת, טי"ת, יו"ד, כ"ף, למ"ד – הקדוש ברוך הוא זן אותך, וחן אותך, ומטיב לך, ונותן לך ירושה וקושר לך כתר לעולם הבא.
מ"ם פתוחה (רגילה) ומ"ם סגורה (סופית) – מאמר פתוח (מובן) ומאמר סגור (קשה)
נו"ן כפופה (רגילה) ונו"ן פשוטה (סופית) – נאמן כפוף (לדבר תורה) ונאמן פשוט (פתוח וגלוי)
סמ"ך – עי"ן: סמוך את העיניים או סימנים עשה [בתורה]
פ"ה כפופה (רגילה) ופ"ה פשוטה (סופית): פה פתוח ופה סתום
צד"י כפופה (רגילה) וצד"י פשוטה (סופית): צדיק כפוף וצדיק פשוט
קו"ף – קדוש
רי"ש – רשע. ולמה מסב פניו הרי"ש מהקו"ף? משום שהרשע מסב את פניו מהקדוש, אלא שלק"וף יש תג הפונה אל עבר הרי"ש הפתוח לחזרתו של הרשע אל הקדוש.
שי"ן – שקר
תי"ו – אמת
ומדוע קרובות האותיות ש.ק.ר זו לזו בסדר האותיות בעוד שהאותיות א.מ.ת מרוחקות? משום שהשקר שכיח יותר מן האמת וכן בזמן שאותיו ש.ק.ר עומדות כולן על רגל אחת הרי שאותיות א.מ.ת עומדות על שתי רגליים יציבות.