מהי פאניקה מוסרית ואיך היא שווה הרבה כסף?

ב- 1976 אירח מגיש הטלוויזיה הפופולארי ביל גרונדי חבורת מוזיקאים צעירים ויחסית אנונימיים בתוכניתו. החבורה, גברים ונשים, התאפיינו במראה קיצוני, שיער בלתי שגרי, בגדים משונים ואחד מהם אף הגדיל לעשות וענד לכבוד הראיון סרט נאצי על זרועו. במהלך הראיון שפעו הצעירים הפרובוקטיבית גסויות, ניבולי פה ורמיזות מיניות עבות שטרם נראו כמוהם בטלביזיה הבריטית השמרנית של אותם זמנים. גרונדי, אולי מריח את ניחוח הרייטינג, שיתף פעולה עם הצעירים ועודד אותם להמשיך תוך שהוא מתנשא עליהם. השערורייה התקשורתית שבאה לאחר מכן הרסה לחלוטין את הקריירה של גרונדי אבל הטיסה למעלה את זו של "הסקס פיסטולס" שנעשו לשם ידוע לשמצה בכל בית באנגליה. זהו בדיוק היחס השלילי הזה כלפיהם שיהפוך אותם לאחת מהלהקות המשפיעות בהיסטוריה של הרוק ולמושא הזדהות של מיליוני צעירים שנהנו לראות את הוריהם מזיעים מול המראות החריגים של הפאנק.

ב-1985 נערך בקונגרס האמריקאי דיון מיוחד בהשתתפות מומחים, מחנכים והורים שנגע כולו לנושא של מילים בשירי מוזיקת מטאל כבדה. כל המדיינים הגיעו למסקנה חד משמעית שהמוזיקה הזו מהווה סכנה גדולה לדמותו המוסרית של הנוער האמריקאי. נתוני המכירות בעקבות הסערה היו גם הם חד-משמעיים: הנוער האמריקאי החל להתעניין הרבה יותר במטאל. אחרי כל הדיונים ההמלצה המעשית היחידה של הועדה המיוחדת לתכני מוזיקת רוק הייתה שצריך להוסיף מדבקה מיוחדת על עטיפות אלבומים שתזהיר מפני תוכן בלתי-ראוי. כמובן שהמדבקה הזו הייתה הדרך של מיליוני צעירים לזהות באילו אלבומים כדאי להם להתעניין.

המושג "פאניקה מוסרית" נתבע כבר ב-1972 על ידי הסוציולוג סטנלי כהן שתיאר כיצד אירוע, אדם או תופעה זוכים להתייחסות תקשורתית מנופחת המתגייסת על מנת להוקיע ולהלחם בתופעה המתוארת כמאיימת על הסדר החברתי. פאניקה מוסרית יכולה להיות מתוארת כחברה שנאבקת לשמירה על גבולותיה ועל מה נחשב אצלה ללגיטמי ומה לא. אך גישה אחרת תראה את הפאניקה המוסרית כמכונת כסף, וזה בשני אופנים. ראשית פאניקה מוסרית שווה כסף מכיוון שהיא מייצרת עניין תקשורתי המוזן מפחד ובכך מוכרת יותר עיתונים. אך פאניקה מוסרית שווה כסף גם בדרך אחרת ככל שהדברים נוגעים לתרבות ובייחוד למוזיקה. כל להקה או סגנון מוזיקלי שהצליחו לחולל סביבם סערה מסוגה של הפאניקה המוסרית ראו כתוצאה מכך רק ברכה במידת הפרסום והיקף המכירות שלהם, שכן אין כמו הוקעה טובה ונמרצת מצד הממסד כדי לסמן לצעירים שאתה הדבר האמיתי. מאז ועד היום יודעים היטב בתעשיית המוזיקה שפרובוקציה טובה שתחולל סערה ותביא הורים מודאגים לאולפני החדשות בשביל להרים קריירה ולהטיס מכירות.

לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות