כולנו מזהים את עצמנו דרך תכונות ומאפיינים שאנחנו מאמינים שהם חלק מאיתנו. רבים מאיתנו רואים את עצמם כחכמים, מוסריים, חברים טובים וכיוצא בזה. אך אחד הגילויים המעניינים של הפסיכואנליזה ובעיקר של קרל יונג הוא שאנחנו לא מורכבים רק מהדברים שאנחנו חושבים שהם אנחנו אלא גם בדיוק מאותם הדברים שאנחנו בטוחים שהם לא אנחנו.
את הרעיון הזה ביטא קרל יונג דרך מה שהוא מכנה ארכיטיפ הצל (כאן תוכלו לקרוא עוד על הארכיטיפים של יונג). הצל מתאר אצל יונג את אותם חלקים בנפשו של האדם שהוא לא מוכן לקבל ועל כן מדחיק אותם. אלא שכפי שכבר טען פרויד, מה שאנחנו מדחיקים נותר חלק מאיתנו ואפילו מהווה חלק חשוב ממי שאנחנו. במקרה של יונג אנחנו צריכים לזכור כי הצל הוא תמיד הצל שלנו, בלתי נפרד מאיתנו, הוא למעשה הצד האפל שלנו כי הוא בדיוק המקום שנמצא מחוץ לאור.
כך למשל אדם שרואה את עצמו כמוסרי ישליך אל תוך הצל שלו את כל אותם חלקים בו הכוללים נטיות אלימות או קרימינליות שהוא לא מוכן לראות כחלק ממי שהוא. הנטיות האלו לא נעלמות וההדחקה שלהן היא מה שלמעשה מאפשר לאדם ליצור את עצמו בתור מישהו מוסרי, לפחות בעיני עצמו. הבעיה היא שכאשר אנחנו מנותקים מהצל שלנו אנחנו דווקא נעשים פגיעים יותר לתכנים שלו, וכך אותו אדם שרואה את עצמו כמוסרי עלול להיות רגיש מאוד לגילויים של חוסר מוסריות אצל אחרים מאחר והם פורטים על אותם חלקים בו שהוא לא רוצה להכיר בהם.
יונג יאמר לנו כי טיפול פסיכולוגי טוב הוא כזה שאמור להביא אותו לכדי מגע והכרה עם ארכיטיפ הצל שבנו שכן מה שיוצא מהאפלה הוא ראשית כבר פחות מפחיד ושנית מאפשר לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. היבט נוסף של ארכיטיפ הצל הוא העובדה שמה שמושלך ומודחק לשם יכול להיות לא רק שלילי אלא גם חיובי, תופעה שבאה לידי ביטוי למשל אצל אנשים בעלי ביטחון עצמי נמוך שאינם מכירים ביכולות של עצמם.
ולסיכום, כפי שכותב יונג: "אנו לא זוכים למודעות על ידי כך שאנו משווים לעצמו דמויות באור, אלא על ידי סיגול מודעות לאפלה"