"העיוורת" / יעקב שטיינברג   – סיכום מצוין

"העיוורת" / יעקב שטיינברג                                                   

להלן ניתוח הסיפור "העיוורת מאת יעקב שטיינברג בחלוקה על פי נושאים:

 

העיוורת כסיפור פואנטה

סיפור פואנטה- סיפור חוד. סיפור בו קיימת פואנטה. פואנטה היא נקודת שיא בסיפור, נמצאת תמיד בסוף, והיא מפתיעה. הפואנטה מוסיפה לקורא מידע חדש, שמשנה את ייחסו למסופר ומכריחה אותו לקרוא את הסיפור שוב.  בדרך כלל לסוף המפתיע של הסיפורים, יש מסר עקרוני: האדם טועה בפרשנותו את החיים. לאדם צפויות הפתעות בחיים- כך גם לקורא הסיפור. כפי שהאדם עסוק בפענוח חידת חייו- כך גם הקורא מפענח את החידה המוצגת בסיפור.

בסיפור פואנטה זרועים רמזים למניעים, למגמות, ולהתנהגות הדמויות, אלא שדעת הקורא מוסחת מרמזים אלה, עד שיגיע הקורא לסוף הסיפור, לחודו. חוד זה נעשה עתה נמפתח להבנת הסיפור, וכל הרמזים מתפענחים בעזרתו.

אילו רמזים קיימים בסיפור לסוף המפתיע?

  • יציאת הבעל באמצע הלילה ונטילת ידיים כשחזר (רמז ליציאתו להלוויה)
  • נאמר כי חינה העיוורת הרגישה כי משהו עצר את משב הרוח (המצבות).
  • לחנה נאמר כי הבית ממוקם בקצה הישוב (זה מקומו של בית קברות ברוב הישובים).
  • צעדים מדודים של קבוצת אנשים, שנשמעו מידי פעם באמצע היום או הלילה (צעדי אנשים בהלוויות).

ה. מגפיו של הבעל היו מלאות בבוץ (משום שדרך ונגע בבוץ במסגרת עבודתו), ועוד ועוד רמזים…

מבנה העלילה: עלילת הסיפור "העיוורת" מעוצבת ע"פ מתכונתם של סיפורי מתח, המבוססים על פואנטה. נקודת התפנית שבסיום הסיפור מהווה שיא  המתיר את הסבך, מפרק את המתח, ומעניק משמעות חדשה למסופר. במובנים רבים בנויה העלילה כסיפור בלשי, שבמרכזו חידה המתפענחת בסופו, ופתרונה מעניק את המשמעות הנכונה לכל הפרטים הסתומים והדו משמעיים שנמסרו במהלכו. עלילת העיוורת מותנעת ע"י מעשה תרמית, ואת ציר התפתחותה המרכזי מהווה הנסיון לחשוף את האמת, המסתתרת מאחורי הכסוי.

 

כיצד נוצרת אווירת המתח בסיפור

אווירת המתח והחרדה נוצרת בעיקר באמצעות פער בין ההתרחשויות המתוארות ובין ההנמקה המפורשת הניתנת להן. הקורא, המרגיש בפער זה, נמצא כל הזמן במתח ובנסיון למצוא את התשובות שיוכלו לתת הסבר הולם להתרחשויות.

  1. 1. כבר במשפט הראשון של הסיפור נוצר חוסר אמון אצל הקורא לגבי מה שנאמר לחנה. זאת משום שהמספר אינו פותח את הסיפור כמספר כל יודע, אלא מדגיש שהדברים נמסרים דרך זווית הראייה המוגבלת של העיוורת, שיודעת רק מה שאמרו לה. סדר מסירת הדברים מעורר חשד שמא אין הדברים מהימנים: קודם מודגשת העובדה שהדברים נאמרו לחנה העיוורת, ורק אח"כ נמסר המידע עצמו. "לחנה העיוורת הגידו לפני חתונתה כי זה שעתיד להיות בעלה הוא איש אלמן ועסק הטבק הוא מסחרו".
  2. 2. בפתיחה נרמז הקורא שיש כאן דבר שקר: " נזכרה אימה של חנה כי העיוורת דרכה להתרגז על כל דבר שקר…" בהמשך נאמר: "ותמהר להסיח את דעת ביתה לעניין הבית…"
  3. "בימים הראשונים לבואך שמה אל תרחיקי לכת לבדך מן הבית והלאה, כי המקום הוא בקצה הישובהאיש יושב בין ערלים…מוטב שתשבי בבית". בתגובת העיוורת לדברים אלה נרמז הקורא שאין הדברים דברי אמת: "לב העיוורת סער בקרבה"…. "רק בן שלושים שנה הוא האיש…השדכן נשבע לי על כך"…לב העיוורת יסער בקרבה וכי לא תאמין לדברי אימה".
  4. חנה חושדת במידע שנמסר לה, וכבר בליל הכלולות מתגלה לה כי רומתה באשר לגילו של בעלה "התחילה למשמש בלאט בשיערות זקנו". הקורא מבין שקיימת מערכת שקרים ואי ודאויות שאותם יש לפענח, על סמך הפרטים שחנה מתחילה לפצח: השיעול שלו אינו של בחור צעיר, כשנפלה מהמיטה ונתקלה במגפיו הבינה שעיסוקו אינו בטבק.

חנה מרגישה בהדרגה שרומתה. על כל שאלותיה שומר בעלה על קשר של שתיקה. שאלותיה של חנה מתמקדות בשלושה היבטים מרכזיים של חייה החדשים: א. מיקומו של הבית ב. עיסוקו, לבושו, נוהגו, אורח חייו של בעלה.  ג. התנהגותו של הילד.

 

נקודת התצפית של הסיפור

נקודת תצפית היא מושג הקשור למספר. הכוונה היא לנקודת הראות או לזווית הראייה שממנה מסופר הסיפור. מקובל להבחין בשלושה מספרים עיקריים: מספר כל יודע, מספר עד ומספר גיבור.

מספר כל יודע- כאילו "מרחף" מעל ליצירה. הוא יכול לקרוא את מחשבות הדמויות, יכול לדעת מה שהדמויות לא יודעות, לדעת דברים שקרו ויקרו. הוא מספר את הדברים בגוף שלישי.

מספר עד– הוא מוגבל יותר, יודע רק מה שאפשר לדעת כשנמצאים באירוע, על סמך שמיעה או ראייה.

מספר גיבור– אחת מהדמויות שחוות דברים בסיפור. הוא סובייקטיבי, מעורב רגשית במה שנעשה. לעיתים הוא לא מודע לעצמו ולמה שקורה סביבו. מספר את הדברים בגוף ראשון.

סוג המספר משפיע ותורם להבעת הרעיון של הסיפור.

בסיפור "העיוורת" המספר הוא מספר כל- יודע  מבחינה זו שהוא יודע מה מתרחש בעולם הפנימי של הגיבורה, מה היא מרגישה ומה היא חושבת. הוא מתאר את הדברים בגוף שלישי, ויודע מה עומד להתרחש. המיוחד הוא שהוא נצמד למעשים ולתודעה של חנה העיוורת, ומוסר כמעט אך ורק את מה שהיא יודעת. כתוצאה מכך הוא הופך את עיוורונה של חנה גם לעיוורונו של הקורא. הקורא מכיר ומבין את המתרחש באותו קצב שבו מבחינה ומכירה חנה את המתרחש. המספר נמנע מלגלות לקוראיו את מה שטרם נגלה לחנה הגיבורה, שמתפקדת בסיפור כבלש. לנקודת תצפית זו יש יתרונות: זה מעמיד את חנה במרכז העלילה ויוצר אמפתיה כלפיה. בנוסף, נוצר מתח: הקורא צריך לפענח יחד איתה את חידת חייה.

 

דמויות בסיפור "העוורת"

הדמויות בסיפור של שטיינברג מייצגות מצבים חברתיים, רעיונות ומסרים, כל אחת בדרכה.

חנה העיוורת: מאחר והסיפור משתייך לז'אנר הסיפורים הקצרים, נוטה הסיפור לחסכון ולצמצום. לכן, מעוצבת דמותה של חנה בצורה סלקטיבית, ומוצג פרק מחייה באמצעות ציר התרחשות אחד והוא: נסיונותיה לפענח את חידת חייה. היא מאופיינת באפיון עקיף: מעשיה, מחשבותיה, תחושותיה, ובאמצעות מוטיב הדפיקות. המאפיין הבולט בדמותה הוא אי אמון בסיסי שהיא רוחשת לסביבתה. אך היא מצליחה לפצות עצמה על עיוורונה ע"י האינטואיציה שלה. לדמות של חנה יש תפקיד כפול בהצגת ביקורת על החברה: היא מציגה עוולה חברתית שמתבטאת ביחס מזלזל כלפי השונה, החריג  בחברה. כמו כן, היא כלי בידי המספר להציג חברה חולה שמשתיקה את הנשים, ומנתבת אותן להיות תלותיות ונחותות מהגברים. שטיינברג יצר אותה בצירוף של אישה ועיוורון. מה שמביא את הקורא להשלים את המסר: העיוורון של חנה הוא עוורונן של נשים באותה תקופה ובאותו מיקום. ניתן איפוא לאמר כי בעיצוב דמותה מוצגת ביקורת חברתית שאותה מנסה המספר למתוח בסיפור.

בנוסף, יש לה תפקיד בהצגת אידאה (רעיון) אנושית וחברתית. המספר ברא אותה אמנם עיוורת, אך הוא טורח להדגיש כי באמצעות חושיה היא הצליחה לחדור מבעד למסכת השקרים שסבבה אותה, ו"הריחה" את האסון הקרב. הקורא לומד שלא העיוורון הוא שהביאה לסופה המר (אובדן אושרה היחידי- מות ביתה). חנה מייצגת איפוא את האדם בעולם, שהוא בעצם עיוור כלפי גורלו ומצבו בעולם. כמו כל אדם, היא עוברת בהדרגה תהליך הנע מאי ידיעה לידיעה. הידיעה היא כפולה: כעיוורת היא לומדת עובדות לגבי תנאי חייה (מי בעלה, היכן היא גרה, וכו'), ולומדת גם מה אופי החברה שסבבה אותה: חברה ששללה ממנה זכויות לקבל החלטות על חייה בשל היותה עיוורת. החברה מזלזלת, מנצלת את מצבה, ומעלימה ממנה פרטים שהם מהותיים לגבי חייה.  וכאדם- היא לומדת כמה שבירים הם חיי האדם באשר הוא אדם: חיים שתלויים על חוט השערה, ולאדם אין בהם שליטה.

האם: מעוצבת באופן אומנותי ומעניין. היא דמות מורכבת,לא חד משמעית. בקריאה ראשונה, היא מעוררת אנטגוניזם (התנגדות) בקרב הקורא. היא מנסה להסתיר פרטים מביתה, נשבעת בדבריה, מתקנת דברים שאמרה, וכך יוצרת תחושת אי אמון. עד כאן- אפיונה עקיף. אך בסוף האכספוזיציה, המספר מחדיר הערות, שהופכות אותו למספר נוקט עמדה. הוא מכנה את האם "זקנה", "אם אומללה". כנויים אלה רומזים לכך שהיא פועלת מחוסר ברירה, מחוסר אונים. במידה מסוימת גם היא קורבן של אותה חברה פטריארכלית, שלפיה, חייבת אישה להינשא ויהי מה, רק משום שהיא אישה הזקוקה להנחייה ולתמיכה. אחרת- אין לה חיים. היחס אל האם הוא איפוא דואלי (דו ערכי).

הבעל, ר' ישראל: מאופיין באפיון עקיף, בעיקר ע"י סגנון לבושו, מראהו, עיסוקו, סגנון דיבורו. דמותו הופכת להיות מזוהה עם מקצועו- קברן. הוא לא מגיב על מחלת ביתו ועל מותה בכאב, אלא כקברן. מה שעבור חנה הוא מרכז החיים- התינוקת, עבורו הוא דבר של מה בכך. מייצג בסיפור כוח שטני שתוקף את האדם ממקום הכי לא צפוי, דוקא ממקום בטוח, שהוא הבית. לא הוא אחראי למות הבת, אך בהתנהגותו כלפי חנה לאורך חיי הנישואין- הוא מתגלה גם כקברן של החיות והחיוניות של אישתו. בהתנהגותו הוא נושא ביקורת חברתית: שטיינברג משתמש בו לצורך הבלטת השליטה הפטריארכלית של הגבר באישה. דמותו מבטאת את הזלזול, את ההשתקה שקיימת סביב האישה בכלל, והנכה- בפרט. אבל, גם בדמותו יש גוונים נוספים. להתנהגותו המחוספסת לגבי נושא המוות, ניתנות אולי הנמקות שנובעות ממקצועו. כיוון שהאיש הוא קברן שנים רבות, נוצר רושם שחוסר אנושיותו נובע משהייתו הארוכה במחיצת המוות. אך הווית הקברן משתלטת עליו, והוא מעורר אנטגוניזם (התנגדות, דחייה ) בקרב הקורא.

 

האכספוזיציה בסיפור העוורת

מעין פתיחה. מציידת את הקורא בפרטים ראשוניים בסיסיים. (זמן, דמויות, מצב, בעיה). ב"עיוורת", מציגה האכס' את הדמויות: העיוורת, האם, הבעל. מציגה את המצב- לעיוורת נמסרו פרטים מסוימים אודות בעלה.(גיל, מקצוע, מקום מגורים, מצב משפחתי).  אין לה מידע אישי. נרמזת גם בעיה שעלולה להתעורר: אין לה מידע אישי, היא ניזונה ממה שמספרים לה, ומתרגזת כשמשקרים לה. כבר באכס' האם נותנת מידע מסוים, וזמן קצר מאוחר יותר- מתקנת אותו. תפקיד האכס'- לעורר מתח. המתח נוצר גם ע"י כך שהמספר מצמיד את הקורא לנק' הראות של חנה  העיוורת. הוא לא מציג עצמו ככל יודע, ומכאן שהקורא יודע רק מה שחנה העיוורת יודעת, והוא מצוי במתח- כמוה.

 

דרכי עיצוב בסיפור העוורת

מוטיבים

מוטיב הדפיקות בסיפור: תפקידו בעלילת הסיפור.

הדפיקות הינן מוייב חוזר (לייט מוטיב) בסיפור. (מוטיב חוזר הינו רעיון ראשי המשתלט על שאר המוטיבים ביצירה, מכוון ומניע אותם אל המטרה).

בשל הדרך המיוחדת שבה חנה העיוורת קולטת את המציאות סביבה, מובלטים בסיפור צעדים ודפיקות. הם באים בגודש רב מן הרגיל, משום שאלה הם הגרויים הממלאים את עולמה. למוטיב הדפיקות מספר תפקידים בסיפור:

  1. המוטיב מדגיש את מצב העיוורון בו שרוייה חנה, ומאפיין את דמותה הרגישה, השמה לב לקולות סביבה. היא מנסה לשזור אותם לתמונה ברורה.
  2. מאחר וחנה מפענחת את עולמה רק באמצעות חוש השמיעה, באמצעות מוטיב הדפיקות מתפענח עולמה של חנה:למשמע דפיקות השומר המדודות, היא מנחשת שהעגלה עוברת על פני מגרש השוק. כשהיא שומעת שהעגלון דופק על חלון הבית היא מזהה כי כך מידפקים על חלון קטן אשר לבית הערלים. למשמע צעדיו האיטיים של בעלה, ונקישות מטהו היא מבינה ש"רק אדם בא בשנים דופק כך". ולה אמרו שהוא בן 30.
  3. הדפיקות קשורות לאלמנט המתח. מיד לאחר האכספוזיציה מופיעות הדפיקות. הן נשמעות מקול צעדי הבעל, מקול הדפיקות על החלון. הן מפסיקות לחלוטין עם הולדת הבת, ונשמעות שוב עם מותה. מכאן ניתן לראות כי בחלק ההשהייה, כשהמתח יורד, וכשהשלווה יורדת על הבית, נעלם הסממן של המתח, נעלמות הדפיקות. במקום שיש חיים אין דפיקות. מוטיב הדפיקות מעניק מימד של מתח ליצירה: הדפיקות על החלון באמצע הלילה. כמו כן הן ממחישות את המתח הפנימי בליבה הרוגש של העיוורת. "ולבה דופק וכלי התה רועד בידה".
  4. הדפיקות קשורות למוות. מעין שעון חול מתקתק, שהולך ואוזל. כל תקתוק מקרב אותה לסופה הרע. (מות התינוקת). זה מתקשר למסר הרעיוני של הסיפור.
  5. בשל הצליל הנשמע על רקע הדממה, הדפיקות מעניקות ליצירה קצב, כמו מנגינה קצובה ורוגשת של סרט מתח.

מוטיב  העיוורון: בטוי לעיוורון האדם בעולם. העיוורון מבטא את כוחו המוגבל של האדם. בנוסף, הוא בטוי מוחשי לעיוורון שייחסו לנשים בחברה היהודית של תחילת המאה העשרים באירופה.

מוטיב השתיקה– ר' ישראל, בעלה של חנה וכן ילדיו ממעטים לדבר. בנו הגדול עילג,  על גבול האילם. ר' ישאל- נוהם, לא מדבר. שטיינברג ברא אותם שותקים , וזהו מוטיב המבטא את קשר השתיקה שנרקם נגד נשים בחברה בה הגבר שולט (חברה פטריארכלית). את הנשים משתיקים, לא שומעים לצרכיהן, משום שהן נתפשות נחותות. על אחת כמה וכמה- הנכות שביניהן.

 

הביקורת החברתית בסיפור, המסר, וסיום הסיפור "העוורת"

בסיום הסיפור חשה העיוורת מרומה. כתוצאה מכך- תסכול, מרמור, אכזבה. על מה היא כועסת??- 1. על שרימו אותה. לא ספרו לה שבעלה קברן. 2. על חייה העצובים,  עד שהיו לה ימי נחת מהולדת הבת- המוות קטע את אושרה, וביתה מתה. ממחלה.

הסיום מביא את הקורא לרחם על חנה העיוורת. להזדהות איתה. חנה מצטיירת בסיום כקורבן. יש פער בין הערכותיה לבין המשמעות האמיתית של התופעות.

מה הסיבה לכך שחנה היא קורבן?-  המחבר המובלע מוביל את הקורא להבין שיש 3 סיבות להיות חנה קורבן: העיוורון, היותה אישה, היותה אדם.  הסיפור מציג ביקורת ומעלה מסר פילוסופי . הביקורת היא כפולה: א. היחס של החברה אל העיור הוא זלזול. העיוור נתפס כטיפש, אין לו זכויות, אפשר לנצל את המגבלות שלו, רצוי להחליט עבורו מה טוב או רע לו. החברה שסבבה אותה קשרה נגדה קשר של שתיקה. הבטוי המוחשי שניתן לרעיון ההשתקה הוא יצירת דמויות עילגות: הן הבנים והן הבעל. חוסר היכולת שלהם לדבר הוא סימבול לחברה שבכוונה שותקת ומסתירה פרטים מבעל המום.  בעצם, חנה אינה עסוקה במגבלותיה. אין לה ציפיות גדולות מחייה. כשנולדה לה בת היתה מאושרת. מעט מאוד מספק אותה. מי מאמלל אותה?- החברה, אימה, בעלה. איש אינו מעניק לה את הזכות האלמנטרית לדעת פרטים בסיסיים על עצמה. אין לה זכויות. אילו לא היתה עיוורת, לא הי מצעים לה קברן או אלמן זקן עם ילדים עילגים. היא נתפסת כשידוך גרוע, אין לה מה להציע, ולכן משדכים לה משהו ברמתה. העיוורון של חנה הוא סמל לכל בעלי המום שקיימים בחברה שמנצלת אותם.

ב. ביקורת נוספת היא: היחס של החברה אל האישה. יש פרשנים (פר' חנה נווה) שטוענים כי יש משמעות לכך שהעיוורת היא אישה ולא גבר. לדעתה, שטיינברג מותח ביקורת על מעמדה הנחות של האישה בחברה הפטריארכלית. (חברה בה הגבר שולט ומשפיע). האישה אינה ישות אוטונומית, ואינה חופשייה לבחור בגורלה. נשים נתפסות בחברה זו כילדותיות, תלותיות, מושתקות, נחותות, ומכירות בנחיתות זו. לפי זאת, העיוורון של חנה הוא מטאפורה למצב האישה  בכלל. יחסיה של חנה עם אימה הם בטוי ליחסי אם –בת בחברה הפםטריארכלית. שטיינברג יוצא נגד התפיסה החברתית המקובלת ש" שחתונה וילדים" זו משאת נפש מיתולוגית. הוא מבקר את הגישה שלפיה אישה צריכה להינשא, לא משנה עם מי , לא משנה מה קורה בתוך הבית או במיטה. העיקר שהאישה נישאה, אחרת אין לה קיום.

בנוסף- הסיפור מעלה מסר פילוסופי אודות מצבו של האדם באשר הוא אדם. המסר הוא: אנו, בני האדם, מוקפים מוות. המוות גר איתנו בבית. אנו מאויימים, כוחות שאיננו מבינים פועלים עלינו, ואנו כעיוורים מנסים לחיות כאילו הם לא כאן. אנחנו נישאים, יולדים, מנהלים סדר יום, וחושבים שבמעט שיש לנו נוכל להיות מאושרים. אך גם המעט הזה מתגלה באופן מפלצתי, כמשהו שרק הושאל לנו לזמן מה והוא נלקח מאיתנו באכזריות פתאומית. הבעל הקברן יכול לייצג כוח שטני .

המחבר המובלע רומז לקורא כי מקור גורלה המר של חנה לא טמון בעיוורונה (ראייה לכך היא שחנה שלטה יפה בנעשה בבית, עד כי המטפלת חשבה שהיא רואה). מקור גורלה המר טמון בהיותה אדם. האדם עיוור לגבי גורלו, והוא נתון למשחק בידי כוחות המוות והחיים.   הסיפור בראייה זו הוא פסימי מאוד. אין אף נק' אור. הכל שחור. היה נסיון אמיץ לחיות באושר, אך המוות ניצח. פרשנות זו היא שעומדת בבסיס הסיפור, והיא העיקרית. הביקורת החברתית היא משנית לידה. משום שהחברה בכל זאת נשלטת ע"י האדם, דברים ונורמות בכ"ז משתנים עם חלוף הזמן. אבל דרכי התנהלות העולם- אינן נשלטות ע"י האשם, וקשה להבינן ולעכלן.

סיום הסיפור: העיוורת מגלה כי ביתה המתה, אינה עוד בעריסה. היא יוצאת לכיוון בעלה שצעדיו נשמעים. "היא נכשלת בדבר מה ונופלת לארץ…פתאום נתקל כל גופה באבן גדולה…היא מכירה כי רגליה עומדות בבית הקברות. מפיה יוצאת שריקה". משמעותה של השריקה – אין קול, אין מילים, שיוכלו להביע. זו תגובה חייתית שיוצאת אינסטינקטיבית ממעמקי הנפש. סיום זה מעניק משמעות לכל הפרטים הסתומים שהיו לאורך הסיפור, כמו: מה פשר הקריאות הבהולות בשמו של ר' ישראל באמצע הלילה, פשר נטילת הידיים עם שובו, פשר מיקום הבית בקצה הישוב, פשר הגן הגדול שהיה בקדמת הבית, פשר צעדי האנשים שעוררו את תשומת לב הילד ועוד.

בספרות יש שני סיומים נפוצים: סיום סגור ופתוח. הפתוח– אינו מוסר על גורלן של הדמויות, ואינו פותר את כל הבעיות שעלו במהלך היצירה. בסיום סגור– כל הבעיות וההסתבכויות שהתעוררו במהלך היצירה נפתרות. סיום מעגל חיים, פרידה, מוות או נישואין הם דוגמאות לסיום סגור. ב"עיוורת"- הסיום סגור. אמנם הוא בבחינת הפתעה, אך הוא מגלה לקורא ולגיבורה את פתרון כל השאלות שעלו לאורך העלילה. הסיום מביא את הקורא לראות פרטים מסוימים בסיפור באור אירוני. ההנמקות המדומות שניתנו ע"י חנה לתופעות שונות, הפך אותה לקורבן של אירוניה. אירוניה זו מדגישה את אוזלת היד של האדם. קיים פער בין ההערכות של האדם לתופעות הסובבות אותו, לבין המשמעות האמיתית של התופעות.

 

 

היה מעניין? גם אם כן וגם אם לא, בואו ללמוד כמה דברים שבטוח יעניינו אתכם:

הציטוטים הכי טובים שאיינשטיין לא אמר מעולם

מהי קארמה? 12 החוקים של הקארמה

גבר ואישה נפגשים בבאר: גיאורג זימל על נשים, מיניות ואהבה

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות