פראדל- דבורה בארון – סיכום

פראדל כסיפור גורל

לסיכום מקוצר של פראדל מאת דבורה בארון ראו כאן.

בסיפור דמות מרכזית אחת של הגבורה ושתי דמויות משנה, אברהם נוח, בעלה הראשון  וחיים רפאל, בעלה השני. את חייהן של שלוש הדמויות מכוונת יד הגורל.

פראדל, נערה מבית טוב, רבת חן, נתברכה לכאורה בכל הנתונים שיבטיחו לה שידוך מוצלח וחיים של אושר. אולם הגורל התאכזר אליה ושנים רבות, עד ההתפכחות, עברו עליה החיים בייסורים. היא יתומה משני הוריה וגדלה בביתם של דודיה, איסר לוין ואשתו רחה. הם אלה שמשדכים אותה עם אברהם נוח– עירוני, משכיל ובעל מעמד כלכלי ומשפחתי איתן. אך לרוע המזל בעלה אינו אוהב אותה על אף כל מעלותיה.

כשם שהגורל התאכזר לפראדל , כך התאכזר גם לבעלה. הוא לא ראה נחת באשתו ובביתו היפה והמטופח, ואת מרבית זמנו בילה מחוצה לו. בריחה מתמדת מפני אשתו אפיינה את חיי נישואיו: מסחר, התנדבות כמורה לחשבון בבית ספר לילדי עניים ובלילות- משחק שחמט עד השעות הקטנות של הלילה. גם כששהה בבית השתמט מאשתו וברח אל עיסוקים התובעים שקט כמו קריאה בעיתון או בספר.

דממת קיפאון שלטה בכל. וזו צווחה מהווילונות, מכלי הכסף, מרהיטי הפאר ומכלי האוכל בשעת הארוחה.

 

הגורל מהתל בבני הזוג:

הם עוברים מסלול של התקרבות וריחוק, השפלה וביזוי עד התפכחותה של פראדל ודרישתה לגט.

עם הולדת בנם לאחר שלוש שנות נישואין קרות נוצרת בין בני הזוג איזושהי התקרבות, אך כעבור חודש נפטר התינוק ושוב נפערת תהום ביניהם.

התקרבות מסוג אחר נוצרת כאשר חלה הבעל ופראדל בדאגה רבה מטפלת בו מתוך תקווה להתקרב ולמצוא חן בעיניו, אך שוב עם החלמתו רק עמד על רגליו המשיך בבריחתו ויצא למשחק השחמט.

 

פראדל לא נכנעה לגורלה ונאבקה בדרכים שונות כדי לשנות את מצבה:

לבשה בגדים חריפי צבע כדי למשוך לב בעלה, אך אלה רק הבליטו עוד יותר את חיוורונה. פטמה עצמה במיני מאכלים, התרפסה לפניו מתוך התבטלות, רצה בגשם להביא לו מעיל או סוכך, צמצמה את עצמה בפתח הבית, אך כל השתדלויותיה הרחיקו אותה עוד יותר ממשאת נפשה- מבעלה. פראדל נלחמת בגורלה ומנסה לשנותו.

המפנה חל כשנתגלתה חרפתה לעיני כל- היא שהיטהרה במקווה לכבוד בעלה שחזר לביתו לאחר זמן רב, נשארה לבדה והוא הוסיף לברוח מפניה לעסקיו והכל ראו.

הערה: הכל רואים כל הזמן ורק היא מסרבת לראות את האמת. השכנות, הרבנית, גיטל המבולבלת, הדודה חנה, אחותו היפה של בעלה, כולם עסוקים ברכילות מציצנית ועוקבים אחר תהליכי ההתקרבות וההתרחקות בין בני הזוג.

 

ההתפכחות נעשית בשני שלבים:

 

בשלב הראשון– היא תובעת גט, פירוק המשפחה. המספרת משבחת מעשה זה, שכן פראדל נטלה חייה לידיה, שבה להכיר בערך עצמה, בבקשת הגט היא שחררה לא רק את עצמה אלא גם את בעלה.

בשלב השני– פראדל נישאת לחיים רפאל שאהב אותה מילדות והמעוות בא על תיקונו. יד הגורל מכוונת גם את חייו של חיים רפאל, שאהב את פראדל וביקש לשאתה לאישה, אולם ליבה לא היה נתון לו. למרות חיזוריו- נשארה היא אדישה ומתנכרת. בני משפחתה דחו את הצעתו של שמואל מאיר, ידיד המשפחה להשיא את השניים ובסופו של דבר חיים רפאל "נעשה חרש" לענייני חיתון. הוא מתרחק מחבריו, מאבד את אמונתו, מפסיק להתפלל ולשים עליו טלית, נפגש עם סוחרים ומסתיר את כאבו ע"י בדיחות וצחוק. אך לאט לאט הוא משתגע. מסכן את חייו על גשר רעוע, נכנס לבניין בוער להציל כלים קטנים צוחק צחוק משונה ומרגיש אומלל החי חיים חסרי תכלית וטעם.

יחד עם זאת אין הוא שוכח את פראדל ונשאר נאמן לה ביום צרה. הוא זה שקורא לרופא וקונה תרופות לבעלה החולה. לאחר הגט פראדל נישאת לחיים רפאל ונולד לזוג בן, המתואר כבן חיל, מוצלח, חזק וכריזמטי. אולי זה מעיד כי זהו הזיווג הנכון.

אם בטרגדיה היוונית האדם הוא קורבן של הגורל הרי שביהדות האדם הוא אדון לגורלו. יש בידו לשנות ולעצב את חייו. פראדל מבקשת ומצליחה לשנות את חייה ולהיות אדון לגורלה. היא מתגלה כנערה בעלת כוחות נפש גדולים. תקופה ארוכה היא מנסה לחיות לפי מוסכמות החברה, להיות רעיה אוהבת ומסורה לבעלה, היא אופטימית ומנסה בתחבולות שונות להתגבר על המשברים בחייה. אך לבסוף נשברת. ממשבר זה היא יוצאת מחוזקת, מתכננת את ימיה הבאים ללא בעלה, דורשת גט, מטהרת את הבית, אין היא מוותרת על ייעודה כבת ישראל, אין היא מוותרת על נשיותה ועל אימהותה ולכן היא נישאת לחיים רפאל וזוקפת קומתה.

מאבקה בולט על רקע היעדר כל מאבק מצד שני הגברים בחייה. אברהם נוח מוצג כאדם הבורח מהתמודדות עם האמת. אין הוא אדם שלילי, הוא סוחר מצליח, הוא מתנדב ללמד ילדי עניים, הוא מגלה יחס חם לאחותו, יש לו חברים למשחק השחמט, אבל אין לו אומץ לקום ולהיפרד מפראדל, או אפילו לדבר עימה על מערכת היחסים שביניהם. למרות שלא אהב את אשתו לא נקט כל צעד כדי להיפרד ממנה ובכך לשים קץ לסבלו וסבלה כאחד. גם הוא  שבוי במוסכמות החברתיות. לרגע נראה היה שעם לידת הילד נוצר משהו חיובי בין בני הזוג, אך מחלתו ומותו הם ביטוי שאין סיכוי למשפחה זו לגדל ילד בריא. אברהם נוח רץ אל הרופא בערדליים על רגליו היחפות כאילו להציל את התינוק, את ביתו ומשפחתו- אך לשווא. הנתק בינו לבין אשתו ברור לכל, אולם הוא לא עושה דבר כדי לשנות את המצב. לעומתו פראדל מגלה תושייה ויוזמה, יתכן שאת כוחות הנפש ירשה מאביה "הגיבור", כוחות אלה הורישה לבנה בן החיל.

גם חיים רפאל בבריחתו אל השיגעון כתוצאה מאהבה נכזבת מתגלה כאדם ששוב החיים אינם נהירים לו. גם הוא פסיבי ומתנתק מהחברה עד שפראדל "קוראת לו".

 

החברה

 

חיי הגיבורים מתנהלים על רקע החברה ומתוך קשר וזיקה אליה. זוהי חברה של עיירה יהודית, חברה מעמדית: מיוחסים כמו סוחרים ובעלי ממון לצד עניים ויתומים.

אנשי העיירה מציצים ומעורים בחיי הפרט. למשל, הדודה חנה סגרה את חנותה כדי לבוא ולבשל בביתה של פראדל לאחר הלידה. הדודה רחה, אשתו של איסר לוין הייתה אשת סודה של פראדל והשיאה לה עצות שונות. גם שכנתה של פראדל, שרה לאה, מתייחסת אליה בילדותה ובבגרותה בחום רב ומביאה לה מאפה ומרקחת ממעשי ידיה, למרות שלא התחתנה עם בנה. מערכת יחסים חמה וידידותית יש גם בין משפחת רפאל לשמואל מאיר הישיש הנוהג לבוא לשתות תה, גם לאחר שאבי המשפחה נפטר והמשפחה ירדה מנכסיה. הוא מבין את ייסורי לבו של רפאל ולכן מציע את השידוך. גם חבריו רואים ללבו ויוצאים עמו לשדות התבואה, שם פראדל מטיילת עם חברותיה.

 

גם בשעת צרה חברה זו מתלכדת: פראדל מקישה על דלתו של חיים רפאל שכנה בבקשת עזרה לבעלה החולה.

יחד עם זאת, זוהי חברה חטטנית, מציצנית ,החודרת לחיי הפרט. השכנות מבחינות בקדרות פניה ומנסות לפרשן. הן עוקבות אחר חיתולי התינוק על חבל הכביסה, הן רואות אותה בעליבותה ובשיממונה, כשהיא יושבת על הספסל בחוץ או מתחממת לאורה של הסמטה השחורה. השכנות רוחשות לה בוז בשעה שהיא מתרפסת לפני בעלה, הן עוקבות אחרי הליכתה למקווה. שום דבר לא נעלם מעיניהן.

פראדל הופכת להיות נושא לדיון ולרכילות בעזרת הנשים בבית הקהל. לנוכחות החברה יש השפעה על שיקוליה ומעשיה של הגיבורה.

לכן היא יולדת בן, לכן היא עושה מאמצים גדולים לשמור על המסגרת הנורמטיבית של הנישואין, לנהל בית ולהיות אישה אוהבת. אך דווקא החשיפה לעיני כל הביאה אותה להתפכחות ולהחלטה על הגט. דבריה של גיטל המבולבלת" הוא הורג אותה" , "הוא רצח אותה" מחלחלים את האמת הכואבת ופוקחים את עיניה של פראדל.

 

מוטיב האור והצל- פראדל

 

אור וצל הם ניגודים המאחדים בתוכם ביטויים של שמחה וצער. הצלחה וכשלון.

הם מופיעים פעמים רבות בסיפור "פראדל" והם משקפים את מצב הרוח של הגיבורים ואת מערכות היחסים ביניהם. עצם הופעתם הרבה בסיפור הופכת אותם למוטיב החושף את התהליך שעוברת הגיבורה, עד להתפכחותה והבנתה מחדש את חייה. אז היא מגלה את כוחה לשנות את מהלך חייה למרות ש"הגורל הימר לה".

 

 

 

 

מערכת היחסים בין פראדל לאברהם נוח, בעלה הראשון

 

פראדל היא יתומה שגדלה אצל דודה איסר לוין ואשתו רחה. בהתבגרותה דודה משדך לה את אברהם נוח, בן אמידים, כמוה, אך נישואים אלה נכשלים. אין בהם אהבה. הכישלון בא לידי ביטוי במוטיב האור. למרות שביתם עשיר ומפואר נשקף מהוילונות אור חיוור, בבואת שלג. מכלי הכסף נשקף נוגה צונן. בבית "דממת קיפאון". תיאורים אלה חושפים מערכת יחסים קרה ומנוכרת. אין שיחה בין בני הזוג, בשעת האוכל נשמע רק צלצול כלי האוכל. פראדל נמשכת לסמטה השחורה מעוני הקורנת משמחת חיים.

מערכת יחסים זאת עומדת בניגוד למערכת יחסים מוקדמת בילדותה, כאשר שיחקה עם שכנהּ, חיים רפאל. כאן חוויה של צחוק, ריצה יד ביד בין הדשאים ופרחי הבר בקיץ. אך בהתבגרותה פראדל נאטמת לחיזוריו של חיים רפאל, עושה עצמה כלא מכירה, מביכה אותו ולכן בסופו של דבר, נישאת לאברהם נוח.

וזה בורח מן הבית לעסקיו, לקריאת העיתון והספר, לעזרה לילדי עניים ולמשחק השחמט בלילות.

 

עם לידת הבן, לאחר שלוש שנות נישואין קרות נדמה לרגע שיש שינוי ביחסו של אברהם  נוח לאשתו. "הבית הקודר שהיה שרוי בצל של עננה הוטלה בו צהלה, ריח קינמון ודבש ותקווה להתקרבות בין בני הזוג. אך עם מות הילד, בטרם מלאו לו חודש "הבית ירד ונפרש עליו שוב הצל. האור בעיניה הכחלחלות הזוהרות כבה. פראדל דוממה וקודרת עומדת בפתח הבית במטפחת הכהה המאפילה על פניה – צל." ושוב מהתקרבות וסיכוי חדש לנישואין חל תהליך של התרחקות.

צל זה עומד בניגוד למערכת היחסים של אברהם נוח עם אחותו הבאה לביקור בערב שבת אז מופיעה "נהרה על פניו" פניו נראים כמוקרנים מהזיו של אחותו, השרה עמו יחד זמירות מבית אבא, בעוד פראדל שוכבת במיטה ,מצחה קשור בתחבושת מפני מחושי הראש. היא לא שותפה לשמחת המפגש של האח והאחות.

 

לאחר ביקור זה ברור לכולם: לאחות, לדודה חנה ולשכנים "שאין מוצא אחר" "וטוב היה אשר יפרדו". אך פראדל נאבקת בגורל זה, מנסה למשוך את ליבו ואהבתו של בעלה בתחבולות שונות: בשמלות צבעוניות המבליטות את חיוורונה, באכילה יתרה כדי להשמין, בהתרפסות וויתור על האני שלה, היא מטפלת בו במסירת בשעת מחלתו ולרגע נראה שוב שיש התקרבות בין השניים. אך הצמחים הטפסנים של גן האלמנה, אימו של חיים רפאל מטילים את צילם ובעלה שהריח את ריח החוץ מחלים ויוצא למשחק השחמט. ההתקרבות הייתה אך לרגע ומכאן מתחילה התרחקות פיסית ממש. בעלה מצא לו עבודה רחוק מהבית ופראדל מתחילה לחיות את "חיי הנייר" , היא חיה על המכתבים ששולח לה בעלה, מחפשת את רמזי אהבתו.

חזרתו הביתה נדחית מסיבות שונות מפסח לשבועות וימים ארוכים אחר כך. ולבסוף כשחזר, פראדל נראית "כשהמטפחת עם צחצוחי המשי מזדהרת על ראשה כהילה".

אולי יש סיכוי להתקרבות חדשה.

בעצת דודתה חנה והרב, פראדל רצה למקווה לעיני אנשי העיירה "המטפחת קטנה מלהאפיל על הפנים מלוהטי הבושה", היא עוברת את "דרך העינויים" כדי לקיים את "מצוות החיים"(פרו ורבו). "היום עוד טרם החשיך בחוץ" אולי יש תקווה לחידוש הקשר, אך בעלה ממהר לעיני כל לעזוב את הבית "כי דבר לו בכפר קמינקה", ופראדל נשארת מבוישת לעיני כל. התנהגותו הבלתי מתחשבת והמזלזלת נתפסת "כמהלומת הרג".

 

גיטל המבולבלת מצביעה על אודם השקיעה המחלחל בחלון וחוזרת ואמרת "הלא אמרתי לכם שהוא רוצח ועכשיו דמה שפוך" (כבר חז"ל אמרו "המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים").

 

אירוע זה הוא שהביא להתפכחותה של פראדל ולהבנה חדשה של מהלך חייה. הדודה חנה שבאה להיות עמה בלילה זה מוצאת את פראדל באור הבוקר אוכלת בתיאבון, אור בפניה ודעתה צלולה- "משהו נתהווה בה במשך הלילה" פראדל הגיעה מתוך משבר זה להחלטה על הגט, החלטה ממנה יצאה מחוזקת. זוהי החלטה קשה מאוד על רקע חברה נורמטיבית המקדשת שלום בית ומשפחה.

היא שורפת את מכתבי בעלה, מוסיפה עצים להגדיל את הלהבה ורואה "היאך תרמיתו, רמזי אהבתו התפלים והבטחותיו הכוזבות הולכים וכלים בעשן". היא מטהרת את הבית, מחלקת את שמלותיה לנשים עניות. עינה הכחלחלות זוהרות שוב. עכשיו היא חוזרת אל עצמה, ההכרה בערך עצמה חוזרת אליה, הנשים אומרות שהיא זקופה ויפה יותר מאשר ביום חופתה.

זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים חוזר גם לשרה לאה, עם השידוך החדש-ישן בין פראדל לחיים רפאל.

מערכת היחסים בין פראדל לחיים רפאל

מוטיב האור משקף גם את מערכת היחסים בין פראדל לחיים רפאל. אם בילדותם היה ביניהם אור קיץ, פרחי בר, דשא וצחוק של ילדים הרצים יד ביד, הרי שבבגרותם פראדל מתרחקת מחיים רפאל ופניה אטומים וקרים, בעוד בלחייו עולה אודם של התרגשות.

 

משפחת חיים רפאל איבדה את אבי המשפחה ועמו את מעמדה הכלכלי ובטחונה. האורחים הרבים שהיו באים לשם בחייו נעלמו פרט לידידותו של שמואל מאיר ידידות "שלא הועם זיווה". בעבר היה זה בית מלא שמחה, שרה לאה התקשטה בפנינים לצווארה ועכשיו הפנינים בארגזו של המלווה, בעבר המזנון היה עם ברק כלי הכסף ועכשיו המזנון עומד קודר ואפל.

 

שרה לאה ,אמו של חיים רפאל, מאירה פנים לפראדל גם לאחר שנישאה לאברהם נוח ולא לבנה. אין היא נוטרת לה טינה. אך פראדל נראית כמתנכרת. חיים רפאל "משתג" מתנתק מחבריו, מאמונתו באל, מסתובב עם סוחרים ומחפה על כאבו בבדיחות. "החיים בכלל לא נהירים לו" נעשה חירש בעיניני חיתון, כאילו מחכה לפראדל, מסתגף, צחוקו מוזר והוא מסתכן. אולי מבקש למות.

אך פראדל לא מאכזבת: כשבעלה חולה בשעת לילה היא מזעיקה לעזרה דווקא את חיים רפאל, שהולך להביא רופא ותרופות. יושב בביתם כל הלילה עד שנערת הבית "מכבה את העששית שדלקה בצידי החדר" אולי עששית זו היא רמז לאהבה הכבויה המאירה באור עמום את מערכת היחסים שביניהם. עם כבוי העששית חיים רפאל מאפיר והולך לביתו.

 

התפכחותה של פראדל מביאה לקשר מחודש ביניהם. הפעם איסר לוין, דודה של פראדל הוא המבקש מהישיש שמואל מאיר לגמור את עניין השידוך אותו הציע הזקן עוד לפני שנים. הנישואים הופכים את שני בתי המידות במרכז הסמטה לאחד. הגדר המשותפת מוסרת והדרך לחיים טובים יותר נפתחת.

 

שרה לאה שהאכילה את פראדל בילדותה עוגות סוכר ומאירה לה פנים גם בנישואיה לאחר, נראית מאושרת "שב אליה זיו הפנים של ימות הטובה מלפנים". היא מפנקת את פראדל במאכלי עדנים עוד יותר מאשר בילדותה. (על מוטיב האוכל בסיפור ניתן לעשות עבודה נפרדת)

 

דמות המספרת ומוטיב האור

 

מוטיב האור מאיר באור אחר את תפקידה של דמות המספרת, חנה הקטנה. בעבר חשבו שאין להאפיל בפני הילד על מערומי החיים בטלית של תכלת. כלומר, לא הסתירו דבר מעיניהם של ילדים והם נחשפו למציאות כפי שהיא לטוב ולרע גם יחד. כך קרה שחנה הקטנה, בת דמותה של הסופרת, דבורה בארון, קולטת יחד עם רינת הציפורים וקרני השמש גם צרות וייסורים. רשמים אלה בילדותה זוקקו והוארו באור הבינה והניסיון והצטרפו לפרשיות חיים מהן שואבת המספרת הבוגרת כוח להתמודד עם מציאות חייה.

ספרה של דבורה בארון נקרא "פרשיות" ובו אוסף של סיפורים קצרים, ביניהם סיפורה של פראדל.

סיפור זה משקף נורמות של חברה יהודית במזרח אירופה, על מנהגי החג ומנהגי היום יום: שידוך, לידה פדיון הבן, הליכה למקווה לפני קיום המצווה של פרו ורבו, שיח נשים בעזרת הנשים בבית הקהל, עזרה הדדית לצד אטימות ורכילות.

חנה, המספרת העדה היא ילדה קטנה המתארת מה שהיא שומעת מתוך סיפורי הנשים ומתוך מה שהיא ואחרים ראו. למשל, היא מציצה לסמטה החשוכה ורואה את פראדל מתחממת לאורה, היא קולטת את השמחה עם הולדת הילד עד כדי כך שהדודה חנה סגרה את חנותה ובאה לעזור לפראדל, היא רואה את חיתולי התינוק על החבל ואת הזרות בין בני הזוג.

המספרת היא דמות צדדית הקולטת את התגובות החיצוניות של הדמויות מבלי לחדור לעולמן הפנימי. היא מאפיינת את הגיבורים באמצעות קטעי שיחות רכילות תנועות ידיים והבעות פנים. מאחר שזו מספרת עדה אין תיאור של רגשות אלא האסונות שפקדו אותם. למשל, מות התינוק, אהבתה הנכזבת של פראדל לאברהם נוח. המספרת מתארת רק את מה שהיא שומעת ורואה. למשל את גיטל המבולבלת שמספרת כי ראתה אותו כמתגנב לביתו בשעות המאוחרות של הלילה, דרך הכניסה האחורית, הוויכוח שנשמע והבכי אחריו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חנה מספרת את הסיפור משתי נקודות מבט:

האחת– כפי ששמעה את הדברים כילדה, כבת של רב ורבנית שהייתה חשופה לבעיות שהובאו לפני הרב. הילדה "קלטה לתוכה גם רשמים ממעשי יום יום וקטעי הווי על ייסורי לב וחדוות לב", אך כילדה היא לא יכולה לרדת למשמעות הפסיכולוגית של נפש הדמויות.

השנייה– כמספרת בוגרת בעלת הבנה רבה וניסיון חיים ופרספקטיבה של זמן. מנקודת מבט זו היא מוסיפה התייחסות שיפוטית. יש בסיפור זה ביקורת על דריסתן ושחיטתן של נשים בידי בעליהן. נשים המקיימות את "החובה הקדושה" ללדת ומעבירות את מורשת הצייתנות לילדיהם, זוהי מצוות החיים עצמם. נשים הנקרעות בין עבודות הבית, הניקיון והבישול לבין גידול הילדים וחינוכם, לבין התמסרות לבעליהן, טיפול בבעל חולה וכו' אך לא זוכות למילה טובה, לאהבה ,לפינוק ולהערכה. נשים האוכלות "בקצה השולחן" אכילה ארעית במטבח, מחכות לסעודה העיקרית כשהבעל יחזור הביתה, נשים ההולכות לעיני כל מבוישות אל המקווה כדי שתהיינה מותרות במגע.

חנה הקטנה רואה, מקשיבה לסבלן ומאוחר יותר תחשוף זאת ב"פרשיות", תשמיע קול מחאה פמיניסטי מודרני ביותר.

 

מוטיב האוכל

 

נושא האוכל  – משקף את החברה היהודית על מרכיביה השונים.

– משקף את התהליך שעוברת הגיבורה המרכזית.

 

  • בתחילת הסיפור האוכל מוזכר בממתקים ששרה לאה נותנת לפראדל כילדה קטנה.
  • לאחר נישואיה של פראדל לאברהם נוח יש דממת קיפאון בבית ורק קול כלי האוכל נשמע.
  • בהמשך פראדל הנאבקת על המשך הנישואים מנסה למצוא חן בעיני בעלה ואוכלת הרבה בשביל להשמין. (חושבת שהוא אוהב שמנות).
  • כשבעלה של פראדל חולה היא דואגת להכין לו מאכלים שיבריא.
  • כשבעלה נמצא מחוץ לבית לתקופה ארוכה, פראדל אוכלת בקצה השולחן במטבח ומשאירה את הארוחה העיקרית לבואו של הבעל.
  • כשנולד הילד מזמינים טבחית מיוחדת שתכין מטעמים, אבל שהוא נפטר מחלקים את כל האוכל לעניים.
  • בסוף הסיפור, לאחר שפראדל מתחתנת עם חיים רפאל, אמא שלו מפנקת אותה עוד יותר ומכינה לה מעדנים.

 

 

ראו גם: "שפרה" \ דבורה בארון – סיכום

ראו: סיכומים בספרות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות