אמצעים אומנותיים ב-"האדונית והרוכל" – סיכום

אמצעים אומנותיים בסיפור האדונית והרוכל 

  1. מוטיבים
  2. מקורות תנכיים

 

  • מוטיב הסעודה- אחד המוטיבים המרכזיים המאפיין את הדמויות: הסעודה. הסעודה היא ביטוי לעזיבתו של הרוכל את מצוות היהדות "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואח"כ עושים כל עבירות שבעולם לתאבון" האדונית מפטמת אותו כדי שיהיה ראוי לאכילה. הסעודה מקרבת ומרחיקה ביניהם. הרוכל אוכל ושותה איתה אך אין הוא רואה אותה אוכלת ושותה. הוא נמשך את סוד אי אכילתה- אך גם מתרחק ממנה כאשר אינו מגלה את סודה. כאשר היא רומזת על סודה היא מדמה עצמה לחיה טורפת: "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת".          בגסיסתה מהווה מוטיב הסעודה אמצעי לתיאור חייתיותה של הגוייה ואנושיותו של היהודי. הוא זה שמכין לה תבשיל אך כל אוכל שנכנס לפיה היא מקיאה אותו מכיוון ששכחה כיצד אוכלים מזונות של בני אדם מהסיבה שמזונה היה בשר בעליה. הביטוי הסמלי למוטיב הסעודה הוא הקשר של עם ישראל לאומות העולם.                                                                                                              פת גויים* אסורה, משום שסעודה יוצרת קרבה. בסיפור זה ההסתייגות מאכילה משותפת אינה של היהודי אלא דווקא של הגוייה. סעודת הגוייה, מציצת דם יהודי, יש בהם רמז מהופך לעלילת הדם הנפוצה על היהודי. לשתיית הדם ואכילת הבשר יש רמז לבשרו ודמו של ישו ולמוטיב הסעודה האחרונה בנצרות.
  • *הסבר פת גויים-ביהדות חל איסור לשבת עם גויים ולאכול עימם מכיוון שבארותו נוצרת קרבה בין בני האדם. כדי שלא תיווצר קרבה אינטימית בין יהודים לגויים חל איסור לסעוד איתם וזה נקרא "פת גויים". בסיפור זה מה שקורה זה שדווקא האדונית שאינה יהודייה היא אינה סועדת עם היהודי. יש כאן אירוניה – מי שמקיים את מצוות היהדות זו היא ולא הוא.                                                      משמעות הסעודה:הסעודה מסמלת חומריות- הדבר שמושך אותו אליה. האמצעי שלה לשלוט בו.
  • מוטיב החיה משמעות המוטיב: החיה מופיעה בהקשר של האדונית- מסוכנת לו ושונה ממנו.                                                          מוטיב החיה מאפיין כאמור את האדונית. היא מדומה לכלבה, הנועצת את שיניה בגרונו של הרוכל ונושכת ומוצצת את דמו ובמותה מתוארת גופתה כנבלה שהעופות טורפים אותה. האדונית מכנה את הרוכל בשמות בעלי חיים : "נשוק אותי עורבי, נשוק אותי נשרי" וקוראת לו גם בשם "פגר" "פגרי המתוק".                                                                                                                                   במישור הסמלי מתואר עולם הגויים כעולם חייתי, המתנכל ליהודים ושואף להמיתם ואילו בעיני הגויים נועדו היהודים להיות פגרים אף בחייהם.
  • מוטיב הסכין               משמעותו: הרוכל מוסר בידי האדונית את הכלי לפגוע בו. גם מוטיב הסכין חוזר ביצירה מספר פעמים כאמצעי לאפיון הדמות. היהודי מוכר לאדונית סכין של ציידים. כבר בשיחתם הראשונה מספרת האדונית על בעלה: "מה איכפת לך באיזו מיתה נהרג, אם חיה רעה אכלתהו אם נשחט בסכין", ורומזת על כוונתה: "הלא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהם בני אדם".          הסכין, הרצח הם חלק ממותה. גם עיניה מתוארות באמצעות מוטיב הסכין: "ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה". הסכין מסמלת את רצון הרצח הטבוע במהותו של הגוי כלפי העם היהודי. (היצירה נכתבה ב-1943 כאשר כבר היה ידוע לעולם מה עוללו הנאצים לעם היהודי ומה היתה תגובתם של עמי העולם לרצח העם היהודי). אולם הסכין גם מסמלת את  אשמתו של העם היהודי המספק לגויים את האמצעי- את הכלי לשוחטם והכלים הם: היהודי רוצה את קרבתם ומנסה להטמע בתוכם.
  • מוטיב הדרך משמעותו: דרך מנוגדת לבית. הרוכל מסתובב בדרכים, אין לו בית משלו. בתחילת הסיפור מופיע הרוכל "כמי שנתעלמה ממנו הדרך". רק לאחר שהוא מודע לכך שהוא שבוי בידי האדונית, הוא מכיר את הרוחות ומוצא את דרכו. הרוכל מגיע לבית האדונית מכיוון שהיה מחזר בעיירות ובכפרים, ואף לאחר צאתו מבית האדונית המשיך לחזר ממקום למקום. הדרך מסמלת את אורח חייו של העם היהודי. כאשר הוא מאבד את דרכו ותועה בחשיכה הוא מאבד את ייחודו. ברגעי משבר הוא שב אל מקורותיו אולם כשחולף המשבר הוא שב לנדוד בין העמים.

 

  1. מקורות תנכיים: *הרוכל נקרא יוסף- במקרא יוסף לא התפתה לאשת פוטיפר בניגוד ליוסף בסיפור שהתפתה לאדונית                                         ולכן כמעט נכחד.

*סיפור כתונת הפסים- בראשית לז לב "חיה רעה אכלתהו"- בסיפור המקראי אחיו של יוסף שיקרו את אביהם בהביאם את כתונת הפסים לאביהם. בסיפור זה משתמשת האדונית במשפט זה כאשר יוסף שואל אותה כיצד מתו בעליה והיא משיבה לו : "מה איכפת… או חיה רעה אכלתהו"

*"כל המרבה לשאול מעמיק לו שאול"(בסיפור) במקרא בספר משלי ז, האישה הזרה מתוארת כ"דרכי שאול ביתה", וכך גם בסיפור , היא טומנת פח ליהודי.

*סיפור שמשון ודלילה שפיתתה אותו- גם בסיפור הוא מתפתה ע"י אישה אך הוא לא מספיק חזק כשמשון יוסף בסיפור דמות פאסיבית.

 

סוג המספר

  1. מספר יודע כל: יודע את מחשבות הרוכל.                                                                                                           א. הרוכל רואה עצמו כאחד היכול לומר דברי אהבה לאדונית.                                                                                       ב. הרוכל שואל את עצמו במהלך הסיפור מדוע האדונית אינה אוכלת ומחליט לחקור בעניין.                                                ג. הרוכל מחליט ללכת למחרת בבוקר (לאחר שהאדונית גילתה לו את האמת על בעליה).
  2. מתערב ומביע דיעה: "מי שעיסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בדבר סופה בטלה. ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון את דלילה , לסוף, לסוף היא מהתלת בו…"
  3. מספר אירוני: האדונית קוראת לרוכל "פגרי המתוק שלי" הרוכל חושב שכך דרכן של שרות לומר דברי אהבה לבעליהן

אירוניה דרמטית- מתעתע בקורא: המספר יודע את האמת על האדונית, אך לא משתף את הקורא, למרות שנדמה לנו שאנו שותפים לו : "אדם תמים היה מפרש את החיוך שייחכה לו לטובתו". כמו כן האדונית מספרת לרוכל על בעלה הקודם בתחילת הסיפור המספר לא מספר לנו, הקוראים על בעליה הקודמים.

עוד סיכומים על "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון

ראו עוד סיכומים לבגרות בספרות

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות