שורשי הסלנג העברי 4: דוגרי, תכל'ס, אשכרה, וואלה ויאללה

אחד הדברים היפים, ולעיתים המעצבנים, בשפה העברית המודרנית היא הנטייה של הדוברים שלה לדבר "דוגרי" ו-"תכל'ס". כישראלים אנחנו נוטים להתגאות על הישירות חסרת הגינונים שלנו ועל כך שאנחנו אמיתיים ולא נוקטים בנימוס מזויף.

ה'דוגרי' וה'תכל'ס' הן אכן מאפיינים של העברית הישראלית והעבריים הישראליים אך שני המילים האלו, לפחות במקורן, קצת פחות. 'דוגרי' מגיעה אלינו מהטורקית, שם doğru משמעה 'נכון', 'צודק' או 'ישר', דרך הערבית הפלסטינית שאימצה אותו קודם ואז העבירה אותו אלינו. 'תכל'ס' היא אמנם למעשה מילה בעברית, 'תכלית', אך היא נושאת עימה את ההגייה היידישאית הכבדה שלה לתוך הסלנג הישראלי (בהגייה יידישאית ה-ת' נשמעת לרוב כ-ס', וזהו גם מקור הכינוי "דוס" שנגזר מ-"דוסי" דהיינו "דתי" בהגייה אשכנזית).

עוד בענייני האתיקה של השימוש בשפה בקרב ישראלית אנחנו יכולים למצוא את מקומה החשוב של 'אשכרה' שנדדה אלינו ככל הנראה כל הדרך מהפרסית שם משמעה הוא "באמת, באופן רציני". ואם ב'אשכרה' עסקינן אז הרי שיש מילה ברוח דומה שממלאת מקום הרבה יותר חשוב ורב-גוני בסלנג הישראלי והיא ה-'וואלה' שאינה אלה "ווה-אללה", פנייה לאל בערבית כמו ה-'יאללה' הכל כך חשובה לדובר העברי והשימוש המורכב ורב-הרבדים שהוא עושה בה.

 

 

שורשי הסלנג העברי 2: מילים מלוכלכות – וואסח, אחושרמוטה, ג'יפה, זולה וברדק

שורשי הסלנג העברי: מאיפה הגיעו 'מגניב', 'סנג'ר', 'פראייר', 'חרטה' ו-'סבבה'?

מקורות שפת הסטלנים: מסטול, סאחי, פלפה, פארש, קססה ודודא

שורשי הסלנג העברי: בוכטה וסטפה

שורשי הסלנג העברי 5: פנצ'ר, פאלטה, פאדיחה, פשלה, פאסון ופוזה

 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות