סינדרום המתחזה: למה הוא קורה דווקא לאנשים חכמים ואיך אפשר להתגבר עליו

מקבלים שבחים אבל מרגישים שאתם לא ראויים להם? מגיעים להישגים אבל לא חושבים שהם באו לכם בזכות? אנשים מעריכים אתכם אבל אתם חושבים שזה בגלל ההצגה שאתם מעלים ולא מי שאתם באמת? נוטים לייחס הצלחות שלכם ל"מזל" או לאנשים אחרים? אולי אתם סובלים מ"סינדרום המתחזה" (“imposer syndrome”).

בטיול בטבע עם חברים אתם לפתע נתקלים בציפור היחידה שאתם יודעים לזהות. אתם מצביעים עליה וקוראים בשמה וכל חבריכם מיד משבחים אתכם על הידע ועל יכולת הזיהוי אך אתם מרגישים שלמעשה ביצעתם תרמית. עכשיו כולם בטוחים שאתם צפרים אלופים, אנשי שטח מעולים שיודעים הכל על הטבע ובאופן כללי בני אדם נפלאים כאשר למעשה כל מה שאתם יודעים לעשות זה לזכור שלעורבני יש פס כחול על הכנף. אך האם אנחנו באמת צריכים להיות כל כך קשים עם עצמנו, והאם זו באמת התחזות? כי אחרי הכל אתם כן הייתם מי שידע לזהות את הציפור והעשרתם את החוויה והידע של כולם, וזה אמיתי לגמרי.

נשים מצליחות חסרות ביטחון

בסוף שנות ה-70 חקרו הפסיכולוגיות פאולין קלנס וסוזן איימס חקרו נשים בעלות קריירות מצליחות והבחינו בתופעה חוזרת שבמסגרתה נשים דיווחו כי הן מרגישות שההערכה וההצלחה לה הן זוכות אינה מוצדקת ואינה מבוססת על הכישורים האמיתיים שלהן אלא על ההצלחה שלהן להציג "מראית עין" או "זיוף" של יכולות. החוקרות מצאו כי התופעה מאפיינת הרבה פעמים קבוצות מוחלשות בחברה כמו נשים ובני קבוצות מיעוט שמצליחים בחיים, אך למעשה "תסמונת המתחזה" כפי שהן קראו לה מאפיינת את כל האוכלוסיה ורובנו (כ-70%) נחווה אותה בצורה כזו או אחרת במהלך חיינו.

מאחר והן היו אקדמאיות ונטו לחפש מתחת לפנס, קלנס ואיימס ראו כי האקדמיה ועולמות הדעת הם קרקע פורה ל"תסמונת המתחזה" וכי לומדים וחוקרים רבים לעיתים מרגישים שכאשר הם מדברים על תחום ה"מומחיות" שלהם הם למעשה מעמידים פנים מאחר והם לא שולטים בו כפי שהם מאמינים שעליהם לשלוט בו. ניתן לקשור את תסמונת המתחזה לתסמונת דאונינג קרוגר במסגרתה אנשים עם יכולות נמוכות מעריכים הערכת יתר את הכישורים שלהם בעוד שאנשים עם יכולות טובות מעריכים הערכת-חסר את כישוריהם (ראו מאמר נפרד על תסמונת דאונינג-קרוגר).

מעגל אכזרי של חוסר ביטחון

בהמשך למחקר שלה על תסמונת המתחזה זיהתה קלנס גם את מה שהיא מכנה "מעגל ההתחזות" או "מעגל המתחזה" (“imposter cycle”). המעגל מתחיל עם משימה שאדם עתיד להישפט על ביצועה (למשל כתיבת עבודה אקדמית). נוכח משימה כזו שמאתגרת אותנו באמת כולנו נחוש מידה כזו או אחרת של דאגה, אפילו חרדה, מה שמיד מוביל אותנו להפנות את הרגשות האלו כלפי עצמנו ולפקפק ביכולות שלנו. הפקפוק הזה יכול להוביל אותנו או לדחיינות במסגרתה נשאיר את הכל לרגע האחרון ואז נכנס לפאניקה או להשקעת-יתר בה נשקיע במשימה המון המון מאמצים וזמן.

המלכוד הוא שלא משנה באיזו דרך בחרנו, דחיינות או השקעת-יתר, ציון טוב או שבחים על המטלה שלנו יהיו מבחינתנו לא רלוונטים מאחר ואנחנו נייחס אותם ליכולת החירטוט שלנו (במקרה של עבודה שנעשתה ברגע האחרון) או ליכולת הישבן שלנו (במקרה של עבודה שהושקע בה הרבה). אך בכל מקרה אנחנו לא נייחס את ההצלחה לעצמנו, ליכולות ולכישורים שלנו ואנחנו נדחה מעלינו את ההערכה החיובית שקיבלנו ככוזבת, מה שיניע את מעגל חוסר הביטחון או "מעגל המתחזה" שגורם לנו להרגיש שאנחנו לא ראויים לשבחים שמייחסים לנו.

מסירים את המסכה: איך להתמודד עם סינדרום המתחזה?

עם כל הבעיות של חוסר ביטחון, צריך לזכור כי לתסמונת המתחזה יש גם תפקיד בריא כל עוד היא נמצאת בגבולות הסביר. התחושה כי עוד יש לנו מה ללמוד, כי אנחנו יכולים להיות יותר טובים, כי יש עוד פער בו אנחנו יכולים להשתפר הם כולם מצבים בריאים וטובים למי שרוצה לנוע בחייו, להתקדם ולהתרחב.

דרך נוספת להתמודד עם תחושת המזויפות שמלווה הצלחה או צעדים ראשונים בתחום מסוים היא לדעת למי עלינו להשוות את עצמנו. אם כסטונדטים אנחנו נשווה את הידע שלנו לזה של הפרופסור אנחנו ללא ספק נרגיש לא ראויים לעמוד מאחורי הדברים שלנו, אך אם נשווה את עצמו לחברינו הסטונדטים כמו שאנחנו אמורים אולי תתקבל תמונה שמאירה אותנו באור יותר חיובי.

שימו לב שאתם בוחנים את מה שהשגתם בפועל (ציון 92 על העבודה שלכם, כל הכבוד!) ולא מה שרציתם להשיג (תהילת עולם והכרה של כל העולם האקדמי+האקסית שלכם בכמה אתם נפלאים ומדהימים). מיקוד המבט על הראשון ולא על השני ללא ספק יגרום לכם להרגיש טוב יותר וכבונוס גם יותר מחוברים למציאות. מי שרוצה לראות את עצמו בתור האדם הנפלא והמוצלח ביותר הוא זה שלא פעם ירגיש הכי מזויף וחסר ערך, לכן היכולת לגבש מבט מפוכח וריאליסטי על עצמנו היא גם דרך טוב לאהוב את עצמנו יותר.

בחרו לעצמכם "נמען מדומיין" אמפתי כאשר אתם כותבים או מבצעים משימות. "הנמען המדומיין" הוא מי שאתם בפשטות מדמיינים בתור קורא בשעה שאתם כותבים, האדם שדרך העיניים שלו אתם למשל שופטים את מה שאתם עושים לחיוב ולשלילה. אם תציבו מבקר חריף בתפקיד השופט שבתוך הראש שלכם הסיכוי שלכם להתקדם הוא קטן כי אתם תהיו בטוחים שהוא ללא ספק רואה אתכם כמזויפים. אם תציבו שם דמות מבקר אמפתית יותר, הסיכוי שלכם להצליח הוא גם גבוה יותר וכך גם היכולת שלכם לקבל ביקורת שהיא גם תכונה שכדאי מאוד לפתח אם רוצים להמנע מתסמונת המתחזה.

 

ראו גם:

דילמת שלמה המלך: האם לענות לדבריו של טיפש?

מהו "אזור ההתפתחות המקורבת" ולמה זה חשוב לנו?

לחיות עד הסוף: מיהו "האדם המתפקד במלואו"?

3 תסמונות פסיכולוגיות שמורידות לך את הביטחון העצמי

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות