סיכום מאמר: "להיות ברפובליקת ויימאר" / בועז נוימן

במאמרו "הסוציולוגיה של המערכת המפלגתית המודרנית" (1926) , כותב הסוציולוג הפוליטי הרברט סולטן, כי מערכת זו מתבססת על הופעת ההמון בזירה הפוליטית. עד תחילת המאה ה20 שלטו בגרמניה "מפלגות הנכבדים" מן הזן הישן. עם הופעת ההמון בזירה הפוליטית, תפס ה"מנהיג" את מקום הנכבדים. יחודו של המנהיג החדש הוא הקשר הבלתי אמצעי שיש לו עם ההמון. המפלגה המודרנית השתמשה ב"אגיטציה"(הדרך שבה האדם מעריך ושופט באופן אובייקטיבי את המציאות), כמכשיר שמקרב את ההמון. המאפיין העיקרי של הפוליטיקה הויימארית היה טשטוש ההבחנה בין המסר הפוליטי לדרך הופעתו.

סולטן מונה 3 שיטות תעמולה ליצירת "מראית עין של תחרות": תעמולה כתובה, מדוברת וחזותית. התעמולה הכתובה אפקטיבית לימים רגילים של שקט והמדוברת מתאימה יותר לימי בחירות. התעמולה החזותית מכוונת יותר מהאחרות להשפיע על הרגש. ככל שמתקרבים ליום הבחירות צוברת התעמולה החזותית, חשיבות רבה יותר. ביום הבחירות היא היחידה שנותרת בשטח, מפני שהמאבק מתנהל באמצעות דגלים, תגים, כרזות וכדומה. ביום הבחירות מתנהל מאבק בין סמלים ויזואליים, שבו מגיעה לשיאה "הדיקטטורה של האמוציות".

הופעת ההמון והתעמולה כרוכים זה בזה. אחרי 1918 ועם נתינת זכות הצבעה לנשים, הוכפל מספר המצביעים בגרמניה. החברה הגרמנית הפכה לחברה צרכנית והפוליטיקה הפכה למוצר לכל דבר. כמו כל מוצר גם הפוליטיקה החלה לשווק את עצמה באמצעות "פרסומות". הפוליטיקאים החדשים הבינו שכדי למכור את המוצר שלהם, הם חייבים לעורר סנסציה.

אחד הגורמים העיקריים לשינוי בתפיסת התעמולה וקבלתה כסוג של פרסומת מסחרית, היה אימוצן של תפיסות אמריקאיות ואנגליות, שתפיסה זו כבר הייתה מקובלת אצלהן.

המפגש בין שני התחומים-הפוליטי מצד אחד והפרסומי מסחרי מצד שני-הולידו את ה"כוכב" הפוליטי בשמי ויימאר. פוליטיקאים החלו לביים את הופעותיהם מול הציבור והחלו מתנהלים כמו כוכבי קולנוע.

כאמור, ההמון והתעמולה כרוכים זה בזה. התעמולה הפוליטית ניצלה את פעולות ההמון שיצא לשביתות ולהפגנות ברחובות, בעקבות המצב הכלכלי הקשה והאבטלה הגבוהה אחרי מלחמת העולם הראשונה. תעמלנים צעירים החלו ללמוד שיטות תעמולה מורכבות, בכדי להשפיע על ההמון בצורה האופטימאלית ביותר.

המפלגה הקומוניסטית השתמשה בכל סוגי התעמולה. מעיתונות כתובה ועד קולנוע. הם אפילו הקרינו סרטים ב"בתי קולנוע נודדים" כדי להגיע אל המקומות הנידחים ביותר. שימוש תעמולתי נוסף שלהם, היה בתיאטרון, שיצר היסחפות רגשית מצד אחד ושכנוע רציונאלי מצד שני.

ואכן תעמולת הקומוניסטים עבדה. ב1930 הפכו למפלגה בעלת שיעור ההצבעה הגבוה בברלין.

ה"אגיטפרופ"-יחידות התיאטרון הקומוניסטי, העלו הצגות שדנו בנושאים חברתיים כואבים.

ההצגות היו ברורות ופשוטות במטרה לפנות לשכבות נמוכות ולא משכילות באוכלוסייה.

התיאטרון הציג פרובוקציות ש"הכריחו" את הקהל לנקוט עמדה פוליטית. התיאטרון התיימר להציג את המציאות כמו שהיא כאמת האחת והיחידה. היו הצגות שבהן הקהל אף התבקש ליטול חלק ולהצביע בנושאים מסוימים,  ממש כמו באסיפה פוליטית.

גם אדולף היטלר- הצייר והארכיטקט הכושל שהפך לפוליטיקאי- היה תועמלן. ב"מיין קאמף", הוא פיתח את שתי התזות העיקריות שלו בנוגע לתעמולה. האחת טוענת כי תעמולה היא האמצעי האולטימטיבי למימוש פוליטיקת ההמונים. השנייה, גורסת כי המילה המדוברת עדיפה על המילה הכתובה בכל הנוגע לתעמולה. היטלר טען כי התעמולה אינה אמורה לפנות אל "האינטליגנציה המדעית", אלא אל "ההמון הנבער". תעמולה אמורה להיות פופולארית ולהתאים את עצמה למכנה המשותף הנמוך ביותר של הקהילה.

היטלר היה מהראשונים להשתמש ברמקולים בעת נאומיו. הוא ניצל טכנולוגיות דומיננטיות של אותה תקופה, הרדיו והקולנוע. הנאצים תיעדו והפיצו סרטי תעמולה, כמו גם תסכיתי רדיו.

המפלגה הנאצית הכשירה 6000 נואמים! שנאמו בערים הגדולות ועד כפרים נידחים, והפכה לאט לאט ל"מפלצת תעמולה" שמגיעה ומשפיעה על הציבור בכל דרך אפשרית.

המקום המובהק להשמעת תעמולה היה אסיפת ההמונים. בתחילת הדרך נכשלו הנאצים, בלגייס אנשים לאסיפות אלה. עם שכלול אמצעי התעמולה הם הצליחו לאסוף מאות ואלפי אנשים.

מבחינה אידיאולוגית, לא היו הבדלים מהותיים בין המפלגה הנאצית, למפלגות ימין אחרות, אך אמצעי התעמולה הנאציים, היוו את הגורם המרכזי לפריצה האלקטוראלית של המפלגה.

היטלר היה ל"כוכב". ה"פיהרר" והמפלגה היו ל"סימנים מסחריים" של ממש.

עוד לפני המפלגה הקומוניסטית והמפלגה הנאצית, הייתה קיימת מפלגה שעשתה שימוש ניכר בתעמולה המונית, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגה זו ביצעה פעולות תעמולה מסיביות ואף היה לה בית ספר לנואמים. גם הם השתמשו בסרטים וברדיו, אך הם לא פנו לקהל רחב מספיק (פנו בעיקר לעובדים) ונכנעו בסופו של דבר למנגנון התעמולה האימתני של התנועה הנאצית.    

מבוא לתרבות המערב

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות