סיכום מאמר- הסדרה תקשורתית של קבוצות מיעוט בישראל

בס"ד

 

קבוצות מיעוטים מוצגות בתכניות הבידור כנבלים ומשרתים, ואת זה אי אפשר לזקוף רק לחובתן של קבוצות המיעוט אלא גם להזנחה של המסדיר הממונה- מדיניות התקשורת. המחקר מתעסק בשני מיעוטים שונים בישראל- ערביי ישראל ועולי ברית המועצות, כשערביי ישראל סובלים מצורות שונות של אפלייה.

אמצעי התקשורת על פי גישת האינטגרציה החברתית נותנת כלים לעיצוב סולידריות חברתית תוך המצאה של היסטוריה משותפת וזיכרון לאומי. התקשורת הינה כלי לקידום זהות לאומית הנסמכת על פי הרוב והיא לגיטימציה לזהויות ומוסדות חברתיים.

מדיה אתנית, לעומת זאת מתחלקת ל-3 סוגים. הראשון מתייחס למדיה שמשודרת בארץ המוצא שלהם (למשל, משודר ברוסיה, ועולי ברית המועצות צורכים את המדיה בישראל). השני מתייחס כאל תוצרים המופקים בארץ המארחת על פי מטרות של עידוד אינטגרציה (למשל, תכניות רדיו שמנסות לשלב את ערביי ישראל בחברה הישאלית). השלישי מיוצר על ידי המיעוטים במדינה המארחת ובדרך כלל מראה חוסר שביעות רצון שלהם מהתנהלות המדינה הקולטת).

ישנה תחושה כי המהגרים מנהלים חיים כפולים כי הם גם צורכים תקשורת מארץ המוצא שלהם וגם תקשורת מהארץ בהם נמצאים. הדבר מאפשר להם לשמור על זהותם האתנית במדינה המארחת. למרות היעילות של האינטרנט בשמירת הקשר עם המשפחה הנמצאת בארץ המוצא שלהם, אמצעי התקשורת (טלוויזיה, שידורי לוויין) הם הכלים היעילים ביותר לשמירתם על הזהות. הנושא של ריבוי לאומים אתניים מעסיק רבות את החברה הישראלית.

המיעוט הערבי והתקשורת הישראלית- האוכלוסיה היהודית מונה כ-75% מתושבי ישראל, בעוד שכ-20% הם בעלי זהות ערביים-פלסטינאים. הם נתפסים כאחרים ורוב הישראלים רואים אותם כאיום ביטחוני. התוצאה התקשורתית מביאה לכך שהערבים מרגישים כי התקשורת נוטה לרעתם והדבר מגביר את הניכור שלהם למדינת ישראל. זה מוביל לתחושה של חוסר אונים כי אינם יכולים לשנות את המציאות הזאת.

המיעוט הרוסי והתקשורת הישראלית- שני גלי הגירה (בשנות השבעים ובשנות התשעים) יצרו את המיעוט הגדול ביותר בישראל המקיימת קהילתיות תרבותית ולשונית מובחנת. זה הוביל לפיתוח תקשורתי ולצבירת כוח פוליטי המשמרים את זהותם מארץ המוצא עם התמודדות עם בעיות חדשות בישראל.

מבחינת השוואת שתי הקבוצות- הציבור הרוסי צורך יותר מדיה ישראלית מאשר הציבור הערבי, ולשתי הקבוצות הללו יש יתרון לשוני על פני ישראלים שצורכים מדיה רק בשפה אחת, בעוד קבוצות המיעוט צורכות מדיה בשתי שפות.

הסדרה תקשורתית- הגדרה:

הסדרה תקשורתית (Selznick)- המדינה היא גוף ריכוזי בעלת יכולת שליטה על סוכנויות ציבוריות.

ניתן לראות את ההשפעה על ידי תחום העיתונות ותחום השידור התקשורתי. תחום העיתונות מתייחס לשוק החופשי בו כל גוף שידור יכול לשדר מה שהוא רוצה שכל זה כפוף לפיקוח ממשלתי ולסיוע כלכלי. תחום השידור התקשורתי בו ממשלות מחזיקות במשאבים על מנת לחלק אותם כדי לייצר מערכות שידור.

מעבר לכך, במדינות קטנות ניתן לראות התערבות של הסדרה ממשלתית גבוהה יותר מאשר מדינות גדולות. אבל לגלובליזציה יש השפעות על ההסדרה שכן כללי ההסדרה נאלצים להתמודד עם כוחות שוק גלובליים והסדרה תקשורתית גלובלית.

אולם מדינות שמעורבות מתמודדות עם הרבה בעיות שבעיקרן הקושי לשמור ייחוד תרבותי בסביבה מורכבות כשכזו. כדי להתגבר על בעיה זו ישנן 3 דרכים:

  1. מכסת שידור- הטכניקה קובעת מכסה על ידי תכנון מוקדם שבהן גופי השידור מוגבלים בתכנים שהם מעבירים. הדבר כולל פיקוח תוך שהמדינות מוודאות כי הם עומדים במכסות הללו. היות ויש מכסה על השידורים, הפיקוח הזה מקל על ההסדרה התרבותית. המדיניות מבטאת את השמירה על התרבות הקיימת.
  2. הגבלת זמן במתן זיכיונות. כלומר, גופי השידור לא מקבלים את כל הזמן שבעולם כדי לשדר, אלא שהזמן קצוב בכמה שנים. זה גורם לכך שהמדינות כופות שידורים מסוימים על מנת לתת הארכה לזיכיונות וככה הן מצליחות לשמור על הסדרה ושמירה תרבותית.
  3. מה הוביל לטכניקת השלישית זה הכישלון של הטכניקה השנייה. כאן המדינה מעבירה את יכולת ההסדרה לאזרח ולצרכן- self-regulation. נוצר כאן שילוב אינטרסים בין ההסדרה הציבורית לבין ההסדרה העצמית.

מתודולוגיה:

שאלת המחקר היא האם וכיצד מבנה המסדיר התקשורתי את זהותן של קבוצות מיעוט. והנושא הוא ניתוח תרומתו של המסדיר התקשורתי בישראל לטיפוח או הדחקת הזהות של קבוצות מיעוט בישראל.

שיטת המחקר היא שיטה השוואתית, כלומר השוואה בין הסדרה לערוץ הרוסי לבין הערוץ הערבי. ניתן להשוות בין ההחלטות שמתקבלות על ידי גורמי השלטון בכל הנוגע לעיצוב תרבות תקשורתית. שיטת המחקר תנסה לבדוק האם דפוס תקשורת הוא עניין מקרי, או שמא יש משהו מתוכנן המתייחס לנסיבות פוליטיות וכלכליות.

שדה המחקר מתמקד בשני שדות תקשורתיים- השידור המסחרי (ערוצים 2, ו-10) והשידור הרב ערוצי (ערוצי הוט ו-יס).

אוכלוסיית המחקר- 10 דוחות שחוברו על ידי הרשות השנייה (כלומר, השידור המסחרי), ו-8 דוחות שחוברו על ידי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין (השידור הרב ערוצי). הדוחות של הרשות השנייה מדווחים על פעילות זכייניה ופירוט עמדת הזכיינים בהתחייבותם. הדוחות של המועצה לשידורי כבלים ולוויין מסכמים את פעילות המועצה ואת פעילות מנהלת הסדרת השידורים לציבור.

ממצאים:

שני הגופים פועלים בניסיון לשלב בין תפיסה של אינטגרציה חברתית של קבוצות המיעוט לבין תפיסה של פלורליזם תקשורתי.

שידורי הטלוויזיה הרב ערוצית

המועצה לשידורי לוויין וכבלים ומנהלת הסדרת השידורים עיצבו 3 מסלולים להעצמת יכולתן התקשורתית של קבוצות המיעוט

  1. ערוצים ייעודיים- ערוץ שידור בעל מאפיינים ייחודיים כמו שפה מורשת או תרבות. ערוץ מסוג זה מיועד למגזר מסוים בציבור.

הערוץ הייעודי בשפה הרוסית- מה אופי השידורים של הערוץ הישראלי ייעודי בשפה הרוסית? הערוץ הייעודי מקנה אינטגרציה חברתית-תרבותית. וזאת בהתאם לדרישות הבאות: תכנים בנוגע להווי החיים בישראל, תכנים בנוגע לסיוע בקליטת העלייה, תכנים בנוגע לנגישות סדר היום של הציבור הדובר רוסית, תכנים בנוגע לנגישות למידע שימושי לציבור דובר רוסית. כמו כן, ישנן מהדורות חדשות בשפה הרוסית שמופקות בישראל.

מתוך טבלה מספר אחד עולה: *בכל אחת מהקטגוריות השונות, הערוץ הישראלי ברוסית שידר יותר דקות מהמכסות שניתנו לו, פי 1124% יותר ממה שנידרש תחילה.
*גם סביב מספר הדקות שהוקצו לתרגום נמצא כי ישנה העדפה ברורה לתרגום לרוסית. התכנים אותם תרגמו לרוסית ביו תכנים שמטרתם הייתה העשרה וסיוע בקליטת העולים מרוסיה בישראל. מלבד השנים 2005-2006 בהם  תורגמו יותר דברים שקשורים לסדר היום הישראלי והם מלחמת לבנון השנייה וההתנתקות (2005-2006).
*ניתנו יותר דקות של תרגום תכנים שקורים בישראל לרוסית מאשר תכנים שקשורים לציבור הרוסי בישראל. בפועל, הערוץ הישראלי לדוברי רוסית שידר הרבה יותר זמן דברים שקשורים לכלל הציבור הישראלי מאשר דברים בהם עסוקים הציבור הרוסי בישראל. זה מראה מה העדיפו שיראו דוברי הרוסית בישראל.

הערוץ הייעודי הישראלי בשפה הערבית–  לא היו מתחרים לרכישת הערוץ הישראלי הערבי ומי שכן זכה במכרז לא עמד ביעדים לכן פתחו מכרז נוסף והגדירו יעדים חדשים לערוץ: מתן מענה לצורכי הציבור הדובר ערבית, גישור בין האוכלוסייה הערבית לשאר הציבור, עידוד יוצרים ושחקנים מקרב הקהילה הערבית, יצירת שוק של פרסום בערבית, גיבושה של תרבות ערבית- ישראלית, התמודדות עם ערוצים בחו"ל. והכל לא מונע ממניעים פוליטיים וללא סיבסוד ממשלתי.

הפצת שידורי לוויין מהעולם– הרב ערוציות מנסה ליצור נגישות לתוך החברה הישראלית (ערבים ורוסים (מיעוטים)) אבל גם מנסה להיפתח לעולם. הניסיון להגיע למיעוטים הוא ניסיון לעצב תרבות מקומית ייחודית בקרבם. הניסיון לחבר לעולם הוא על ידי חיבורים ללוויינים זרים וכך ניתן לצפות בתכנים שונים מהעולם. נמצא כי ישנו שוויון בין כמות הערוצים הזרים ממקור רוסי ובין הערוצים הזרים ממקור ערבי.

חברות במועצה לשידור כבלים ולוויין–  למיעוט הערבי יש מקום בתוך המועצה לשידור כבלים ולוויין. מה שלציבור הרוסי לא היתה נציגות כלל.

לסיכום, הניתוח ההשוואתי בין הערוץ הישראלי הייעודי בשפה הרוסית ובין הערוץ הישראלי הייעודי בשפה הערבית מעלה את ההבדלים הבאים: * מדיניות תקשורתית זהה כלפי שתי קבוצות מיעוט אלו, כלומר, בשנות ה90 הממשלה זיהתה את השידור הרב ערוצי כזירה תקשורתית המסוגלת לענות על הצרכים של קבוצות המיעוט.
* יישום המדיניות הממשלתית התקשורתית היתה שונה בין קבוצות המיעוט. בנוב' 2002 עלה הערוץ הרוסי והערוץ הערבי מעולם לא עלה (נכון לכתיבת המאמר).
* מטרת הערוצים הישראלים הייעודיים- מטרת הערוץ הרוסי היתה ליצור שילוב בין יוצאי ברית המועצות והחברה הישראלית וגם לתת במה לתרבות הרוסית. מטרת הערוץ הערבי היתה רק לתת במה לתרבות הערבית בישראל, בלי ניסיון להביאם להשתלבות.
* לא נמצא הבדל בכמות ערוצי הלוויין שמשדרים מחו"ל לארץ מארצות רוסיה ומארצות ערב. עקב כך יש נגישות שווה לשתי התרבויות.
*למגזר הערבי קיימת נציגות המועצה לשידור כבלים ולוויין ואילו לציבור הרוסי לא היתה כלל נציגות במועצה.

  1. שידורים בטלוויזיה המסחרית: ההשוואה נערכה ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בין הנקודות באות: א- הזמן, בדקות, שניתן להפקות מקור בשפות הערבית והרוסית. ב- כמות הזמן, בדקות, שתרגמו לרוסית ולערבית. ג- חברות במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.


א- הפקות מקור: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קבעה כי ישנה מכסה (חצי שעה שבועית)להפקות מקור בשפה הערבית. ההפקות יעסקו בדילמות סביב החברה הערב-ישראלית. אותן הפקות יופקו על ידי המגזר עצמו. לשפה הרוסית לא ניתנה מכסה כלל. (בטבלה 2 ניתן לראות את המכסה שניתנה ואת הזמן בפועל בין השנים 2004- 2009 בערוצים 10 ו2, לדוגמא- בערוץ 2 בשנת 2004 המכסה היתה 4608 דקות בפועל היו 6778 דקות (לרוב תמיד שודר יותר ממה שהוקצב)).  
מתוך טבלה 2 עולה: שני הערוצים המסחריים (2 ו10) שידרו יותר דקות של הפקות מקור בשפה הערבית. בערוץ 2 היו יותר דקות כיוון שערוץ זה הוא  בעל שני זכיינים. למרות זאת ערוץ 10 שידר יותר דקות של הפקות אלו ממה שהוקצב (ביחס למכסה הם נתנו יותר דקות). בסה"כ , בשני הערוצים, בין השנים 2004 -2009  הוקדשו 53303 דקות להפקות אלו וזה לעומת 35448 הדקות שהוקצבו.

ב-  תרגום: התרגום לשפה הערבית עמד על 5%  מזמן השידור, בתקופת המחקר, והתרגום לרוסית נע בין 5% -ל7% מכלל זמן השידורים, בסמן המחקר. טבלה 3 מציגה כמה זמן הוקצב לתרגום לכל שפה וכמה ,בפועל, תורגם.  (לדוגמא- בערוץ 10 הזמן שהוקצה לתרגום לערבית היה 150517 דקות ובפועל תורגמו 210813 דקות, בכללי תורגמו יותר דקות ממה שהוקצה).
מתוך טבלה עולה: * שודרו יותר דקות תרגום הן לשפה הערבית והן לשפה הרוסית, בערוצים המסחריים, ממה שהוקצה.
*לרוסית תורגם יותר מאשר לשפה הערבית.  
* ערוץ 2 תרגם יותר לערבית וערוץ 10 תרגם יותר לשפה הרוסית.

ג- חברות במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (זהו גוף מסדיר, כלומר קובע את החוקים כמו כמה דקות יתרגמו וכו'): לרוסים לא היתה נציגות כלל ולערבים היתה בממוצע 2 חברים המועצה בכל קדנציה בזמן המחקר.

דיון–  בשנות ה90 היתה קריאה לדמוקרטיה בתקשורת ובכלל לקידום הזדמנויות לביטוי תרבותי למיעוטים. הגופים המסדירים פעלו בזירה התקשורתית בשני כיוונים: האחד, ניסיון לשלב את דוברי הערבית והרוסית בישראליות נגיד על ידי תרגום תכנים ישראליים. השני, עידוד ייחודיות של המיעוטים, לדוגמא על ידי הפקות מקור. זה ניסיון לשלב בין פלורליזם חברתי ותרבותי ובין אינטגרציה חברתית תרבותית, כלומר, מצד אחד שילוב מצד שני לשמור על ייחודיות תרבותית וחברתית. כל זאת עם הידיעה הברורה כי מדינת המקור, ישראל, היא הנותנת לגיטימציה לשילוב הזהויות השונות. בנוסף, כולם ראו בטלוויזיה כלי לביטוי תרבותי. רק שהרב ערוצי הצליחה לעודד יצירה תרבותית וחברתית בשפה הרוסית בשפה הערבית הוא נכשל. הערוצים המסחריים הצליחו  לעודד יצירה בשפה הערבית אבל לא ניסו בכלל להציב יעדים לעידוד השפה הרוסית. שלישית, גם דוברי הרוסית וגם דוברי הערבית נהנים מאותה גישה לערוצים מחו"ל בשפתם. רביעית, בתוך גופי ההסדרה נמצא מקום לדוברי השפה הערבית ולא נמצא מקום לנציגים רוסיים. אבל בכל מקרה לא הוכח קשר בין נציגות בגופים הממסדיים (המועצות) ובין פיתוח תקשורתי למיעוט. ההוכחה היא שיש ערוץ ישראלי ייעודי בשפה הרוסית, גם ללא נציגות ואילו אין ערוץ ישראלי ייעודי לשפה הערבית, למרות הנציגות בגופים. הישיבה במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו כן היתה משמעותית למכסת שידור של תכניות מקור בשפה הערבית אבל גם פה בנושא של תרגום לרוסים היה יתרון בדקות התרגום אותן קיבלו, וזאת גם ללא ייצוג במועצה, כאמור לעיל.

לסיכום, השאלה הראשונית היתה האם המסדירים של התקשורת תומכים או מתנגדים להבניית זהותן של קבוצות מיעוט באמצעי התקשורת? והתשובה תומכים, אולם נוקטים בפעילות איטית ומפוקחת.

 

סיכומי מאמרים: "היבטים סוציולוגיים וחינוכיים של אמצעי התקשורת"

סיכומי מאמרים בסוציולוןגיה

סיכומי מאמרים בחינוך

סיכומי מאמרים בתקשורת

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות