כשהסוציולוג האורבני הקלאסי גיאורג זימל החל בראשית המאה ה-20 לבחון את התופעה ההולכת ומתעצמת שנקראת "עיר" אחד הדברים שהוא שם לב אליהם הוא הצורך של תושבי העיר להפגין את הייחוד שלהם לעומת זולתם. בין אם זה בלבוש ומראה חיצוני או בסגנון חיים והעדפות, אנשים בעיר הגדולה מבקשים כל העת, כך זה נראה, לבדל את עצמם אחד מהשני. אלא שברגע שאנחנו לוקחים מבט לאחור אנחנו מיד שמים לב כי האופן שבו אנשים מנסים להיות מיוחדים הוא למעשה די ואחיד ודי לא מיוחד.
הדרך של זימל לפתור את הפרדוקס הזה הייתה לשאול את עצמו מה מביא אנשים אל העיר. זימל הציע כי מה שהעיר מציעה לאנשים הוא בסופו של דבר חופש, היכולת לחיות חיים שיש בהם מימד גדול של יותר של חופש ובחירה מאשר בכפר בו העבודות, החברה, ההזדמנויות והגירויים מוגבלים לעומת העיר. אנשים מגיעים לעיר בחיפוש אחר חירות אך מה שהם מוצאים שם על פי רוב הוא מערכת אנושית עצומה שבתוכה הם אינם אלא רכיב חסר פנים, בורג במכונה אנושית גדולה ומנוכרת. התוצאה של הפרדוקס הזה היא עלייה בצורך של בני אדם להיות, או לפחות להרגיש, מיוחדים. זימל כותב כך:
"מהות החופש האינדווידואלי מתבטאת בכך שהייחודיות שהיא נחלתו של כל אדם ואדם מטבע בריאתו ושבגללה לא ניתן להשוות אדם אחד לחברו, תבוא לידי ביטוי בעיצוב אורח החיים.
העובדה היא שאנו פועלים לפי מצוות האופי הייחודי לנו, וזוהי ככלות הכל החירות, המתבהרת לנו ולאחרים והאוצרת כוח שכנוע, אך ורק אם הביטויים של אותו אופי נבדלים מאלה של אנשים אחרים. רק היותנו בלתי ניתנים להחלפה מעיד עלינו שאורח החיים שלנו אינו נכפה עלינו על ידי זולתנו" (גיאורג זימל \ העיר הגדולה וחיי הנפש)"
לפי זימל הצורך להיות מיוחדים עולה בנו בעיר מכיוון שרק על ידי כך שאנחנו מראים כי איננו כמו כולם, כי איננו עוד בורג אחיד במערכת, אנחנו מבטיחים כי החירות שכה חשובה לנו אכן מתקיימת אצלנו, שהעיר אכן עומדת בהבטחתה (ועל כך ראו את מה שלאנרי לפבר היה לומר על הבטחת האושר ועושר של העיר.)
לקריאה נוספת:
ראו גם:
