ירדור נגד ועדת הבחירות לכנסת השישית (1965) – סיכום

העובדות: ב1965- ביקשה רשימת "אל-ארד" להיבחר לכנסת השישית מטעם האוכלוסייה הערבית. לשם כך היה עליה להביא 1,500 חתימות וערבות כספית. היא עשתה כן, אך מאחר ומצעה כלל שאיפה להקמת מדינה ערבית על אדמות מדינת ישראל פסלה אותה ועדת הבחירות המרכזית. אל ארד ערערה על כך בפני בג"צ בטענה כי החוק אינו מסמיך את ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימה מלהתמודד בבחירות לכנסת ע"ס מצעה, אלא רק על רקע אי עמידה בתנאי איסוף החתימות והערבות הכספית. כלומר אין חוק המסמיך אותה (כחלק מהרשות המבצעת) לפסול רשימות.

התוצאות: העתירה נדחתה ע"י זוסמן ואגרנט והתקבלה ע"י כהן.

הנימוקים: זוסמן ייצג את הגישה הטבעית וטען כי במקרים קיצוניים כמו זה בו מבקשת תנועה השואפת לחסל את המדינה להיבחר לכנסת יש להתעלם מכך שהחוק לא הסמיך את ועדת הבחירות המרכזית לפסול רשימות ע"ס מצען, משום שמדובר בהגנה על המדינה מפני אויביה ("עקרון הדמוקרטיה המתגוננת"). אגרנט ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית ודחה גם הוא את העתירה: בחוק ייסוד הכנסת כתוב שהכנסת היא בית הנבחרים של המדינה, לכן מי שבא לפגוע ברעיון המדינה היהודית – לוועדה יש סמכות לפסול אותו. כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית וקיבל את העתירה בטענה שהעיקרון הבסיסי ביותר של שלטון החוק הואפעולה אך ורק ע"ס החוק. מאחר ולוועדת הבחירות אין סמכות חוקית לכך, היא אינה יכולה לפסול רשימות.

 

חזרה אל: יסודות המשפט

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות