ההכרח הניצב בפני בני אדם לעבוד על מנת לשרוד יכול להתפס או להחוות כעול, ככורח חיצוני, כאמצעי טכני בשביל החיים עצמם. אם נאמץ לעצמנו גישה כזו אנחנו מסתכנים בלחוות את מה שקרל מרקס זיהה כבר במאה ה-19 כתחושת הניכור מהעבודה. הניכור שמרקס מתאר נובע מכך שהאדם אינו מזהה את עצמו עם עבודתו ועם תוצריה. כאשר אני פועל שכיר במפעל, אומר מרקס, גם הפעולות שלי וגם התוצר שלהם אינו שלי, אינו חלק ממני, כי הם שייכים למישהו אחר. אם מי שאני קשור תמיד במה שאני עושה, הרי שהפועל התעשייתי לא רק מנוכר לא רק לעבודה שלו, אלא גם לעצמו.
עמנואל לוינס, לעומת זאת, מנסה להציע דרך אחרת להסתכל על העבודה. בספרו החשוב "כוליות ואינסוף" (בעיקר בחלק השני) הוא עוסק רבות בנושא העבודה ומציע (בצורה מורכבת ומפורטת לאין שיעור ממה שמובא להלן, כמובן) כי העבודה נוגעת להנאה שאנחנו יכולים לרוות מהקיום שלנו. בעבור לוינס אנחנו עובדים לא רק על מנת לחיות אלא גם על מנת לעבוד, כי העבודה עצמה, לא רק התוצרים שלי, מקיימת אותנו. לוינס טוען כי העבודה היא תכלית בפני עצמה בגלל שהיא מספקת אותנו (אם היה לנו תמיד כל מה שאנחנו צריכים ורוצים לא הייתה לנו לעולם חוויה של סיפוק, של רעב שמתמלא) ובגלל זה כי שלובה בהנאה (ראו גם לוינס על ההנאה מהחיים) .
אך יותר מכך, בעבור לוינס העבודה שאנחנו עושים מאפשרת לנו ליצור חפצים מתוך העולם. למשל: אבן היא סתם אבן ככל האבנים עד שבא אדם ופעל עליה כדי להפוך אותה לכלי, ועכשיו הכלי הזה הוא כבר סתם אבן אלא אובייקט בעל משמעות. אחרי שהעבודה יצרה דברים בעולם, לפי לוינס, היא גם מאפשרת את הבעלות עליהם (כמו גם את אובדן הבעלות במקרים מסוים). הבעלות על דברים בעולם מאפשר לנו ליצור בית, מקום שהוא שלי, שיש לי בעלות עליו. רק העבודה היא מה שמאפשרת לנו על פי לוינס ליצור בית. ולבסוף, כאשר יש לי בית הדבר הכי חשוב מבחינת לוינס שאני יכול לעשות איתו הוא לפתוח אותו לאורחים. כי מהרגע שיש לי בית שאליו אני מכניס אנשים אחרים, נעשיתי אדם במלוא מובן המילה בעבור לוינס. עד כדי כך העבודה חשובה לו.
להמשך סדרת "שלוש ארבע לעבודה:"
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים