בסיפור הגירוש מגן העדן בספר בראשית פרק ג' נענש האדם על חטאו (שהקשיב לאשתו) במילים הבאו:
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.
כלומר, במבט פשוט נראה כי כנגד מעשה של אכילה אסורה של האדם הוא נענש בתחום האכילה שמעתה יהיה להתמודדות, יש סכסוך בין האדם והאדמה שעד עכשיו הייתה שופעת ונדיבה אך מעתה תהיה קשה ותנדב לאדם רק "קוץ ודרדר" והאדם ימצא את עצמו אוכל עשב בר.
בתוך הרגע האומלל למדי הזה בהיסטוריה של בני האדם (שהוא, למשל, הסיבה שיש לכם שעון מעורר בחיים) הצליחו חז"ל למצוא איזו נחמה ונקודה של אור, שיכולה ללמד אותנו גם משהו על ערך העבודה.
במסכת פסחים (קיח א) מובא הסיפור הבא:
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך' זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אני וחמורי נאכל באבוס אחד?
כלומר, כאשר מגלה האדם כי האדמה תצמיח לו רק "קוץ ודרדר" הוא מזדעק מול אלוהים על כך שהדבר הזה ישים אותו בדרגה אחת עם החמור שלו ועם עולם החי בלבד, מה שאומר שהאדם מאבד את מעמדו המיוחס בבריאה.
אולם:
כיוון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם' – נתקררה דעתו
כלומר, בדרך כלשהי האמירה כי האדם יצטרך להתאמץ בשביל לאכול לחם יש דווקא משהו שמקרר את כעסו של האדם הראשון, שמנחם אותו. מה שהאדם הראשון ככל הנראה מבין באמירה של אלוהים נוגעת למאמץ הכרוך בייצור של לחם. הלחם הרי שונה מעשב השדה בכך שהוא מצריך חרישה, זריעה, קצירה, דישה, טחינה, לישה ואפיה, שרשרת שלמה של פעולות ההופכות אותו ממצבו הגולמי ללחם. הלחם, להבדיל מהעשב, הוא תוצר של עבודה. לכן יכולה לנוח דעתו של האדם כי הוא והחמור לא אוכלים מאותו אבוס, ומעמדו המיוחד בעולם נשמר על ידי כך שהוא היצור היחיד על פני האדמה שמכין לחם מעשב, שעובד למחייתו.
להמשך סדרת "שלוש ארבע לעבודה:"
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא בכל זאת מאמללת אותנו
לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים