בחיבור העצום שלו "כוליות ואינסוף" מקדיש עמנואל לוינס תשומת לב רבה לנושא ההנאה וההנאה מהחיים. הנאה בעבור לוינס היא אופן של מפגש עם המציאות, אופן יסודי וראשוני מאוד של מפגש הנוגע לסיפוק של הצרכיים החושיים. אולם, מבחין לוינס, ההנאה שאנו חווים מסיפוק הצרכים שלנו, מזון למשל, אינה נובעת רק מכך שהסרנו וביט
לנו את הצורך (רעב), אלא גם מסיבה חיובית, מעצם זה שסיפקנו אותו, הפעולה של סיפוק הצורך היא ההנאה. לכן אנחנו אוכלים לא רק על מנת לשרוד אלא גם כדי ליהנות, במובן מסוים ליהנות מעצם כך שאנחנו שורדים ועל כן האכילה, העבודה, טרדות החיים הקטנות והגדולות ובוודאי גידול הילדים הם הנאה מהחיים.
לוינס מסביר כי "דברים הם תמיד יותר מן הכורח הצר: הם החסד של החיים. אנו חיים מעבודתנו המבטיחה את מחייתנו, אבל אנו חיים מעבודתנו גם משום שהיא ממלאת את החיים (בשמחה או בעצב)" (כוליות ואינסוף, עמ' 85). הצורך שלנו בהישרדות הוא מה שעומד ביסוד ההנאה בדיוק מכיוון שאיננו רק צריכים מזון, אנו רוצים מזון ושמחים בכך שהשגנו מזון (למשל: זה לא רק האוכל של המסעדה האיכותית, אלא עצם זה שאתה אוכל אוכל של מסעדה איכותית, הנאה שמגיעה עוד לפני הביס הראשון). מכאן יוצא שגם אם אנחנו מקטרים על העבודה שלנו, כבני אדם אנו צריכים ורוצים לעבוד לא רק בגלל שזה הכרח קיומי במובן החומרי של המילה, אלא גם בגלל שזה הכרח נפשי ורוחני.
בעבור לוינס ההנאה נשענת על "לחיות מ-". אנו חיים ממזון, ממים ומאוויר, אך לוינס מזכיר לנו כי "אנו חיים מפעולות ומעצם פעולת ההיות, בדיוק כפי שאנו חיים מרעיונות ומרגשות. מה שאני עושה ומה שאני הם בה בעת מה שממנו אני חי" (שם, 86). לכן ההנאה בעבור לוינס איננה מצב מסוים שלי, איננה רגש שקורה ל"אני", היא לא תופעה פסיכולוגית אלא חווית הקיום שלנו, "עצם פעימת האני" כפי שמגדיר זאת לוינס.
