קיימים הבדלים בסגנונות הלמידה, יש כאלה הלומדים טוב יותר מחומר ויזואלי (ספר) ויש כאלה הלומדים טוב יותר מחומר שמיעתי (הרצאה, דיון). בשנות ה-70 דובר על סגנונות קוגניטיביים ובשנות ה-80 שמם הפך לסגנונות למידה. קיימים מספר סגנונות ובין העיקריים מדובר על סגנונות המבוססים על חושים (ראייה, שמיעה, נגיעה ותנועה), הסגנונות המשניים מבוססים על תנאים סביבתיים כמו שמיעת מוסיקה תוך כדי לימודים, ישיבה על רצפה או על-יד שולחן, אכילה תוך לימודים וכו'. ניתן להתייחס לתיאוריה של גארדנר על ריבוי אינטליגנציות כאל תיאורים של סגנונות למידה.
שלושה סגנונות הלמידה העיקריים הנפוצים בקרב תלמידים הם:
- סגנון ויזואלי: לומד בצורה הטובה ביותר מחומר כתוב או מחומר המוצג בסרטים או בטלוויזיה.
- סגנון שמיעתי: לומד בצורה הטובה ביותר משמיעה – הרצאות, קלטות ועוד.
- סגנון תנועתי-מגעי: מעדיף ללמוד תוך כדי פעילות כמו פעילות במעבדה.
על המורים להיות ערים להבדלים בסגנונות הלמידה ולאפשר לתלמידים עד כמה שניתן להשתמש בסגנון הלמידה המועדף עליהם., היות שמרבית החומר בבית הספר הוא שמיעתי יש להעשירו באלמנטים ויזואליים כמו: שקפים, מצגות, ולאפשר לתלמידים להשתתף גם בפעילויות הדורשות מניפולציות מוחשיות. בית הספר לא יכול להגיש לכל ילד את החומר בסגנון הלמידה המועדף עליו אבל יש לעודד למידה ופעילויות שבהם כל תלמיד יוכל להשתמש בסגנונו המועדף. גם הורים צריכים להיות ערים לסגנונות הלימודים של ילדיהם, כמו למשל יש להבין ילד מתבגר שלומד כשהוא שוכב על הרצפה ומאזין למוסיקה בעצמה גבוהה, זה כנראה הסגנון המועדף על הילד וכך הוא יוכל להפיק למידה יעילה. סגנונות הלמידה הולכים ומתעשרים עוד ועוד לאחרונה ע"י אמצעי למידה חדש – המחשב.
חזרה אל: למידה \ פסיכולוגיה בחינוך – סיכומים
