סיכום מאמר: המגדל הגאה\ברברה טוכמן

מאמרה של ברברה טוכמן, "המגדל הגאה", מדבר על המלחין ריכארד שטראוס, "האיש הנועז בשדה המוסיקה במפנה המאה, חדשן בתחום הצורה, מודרני ושובר מוסכמות מבחינת התפיסה, מבריק בביצוע, לא נקי מוולגריות וברומטר המנטר את מזג האוויר במולדתו". בין 1889-1899 הפיק שטראוס שש יצירות ידועות : דון חואן, המוות וההתנות, דון קיחוטה וחיי גיבור ועוד… כל אלה יצרו צורה מוסיקלית חדשה או מבקריו יגידו אחרת… היצירות הללו כונו "פואמות טונליות" ולמעשה היו אופרות ללא מילים. שטראוס שימר בידי גרמניה את העליונות המוסיקלית שהגיעה לשיאה ביצירותיו של ריכרד ואגנר וכינו את שטראוס "ריכרד השני". מבחינה אחת הפכה אותו עובדה זו לדמות החשובה ביותר בחיי התרבות של גרמניה, שכן מוסיקה היה התחום היחיד שבו הודו הזרים בעליונות שהייתה מובנית מאליה בעיני הגרמנים. לכל מדינה באירופה היה תחום בו התמחתה (פריז – אומנות, לונדון – מרכז חברתי, רומא – עתיקות). גרמניה הוציאה מקרבה רבי אמנים של העולם שבראשם צועד ואגנר. גם אם רבים סלדו משטראוס (כמו הקייזר) הבולטות שלו  היא הוכחה לכך שהמוסיקה הגרמנית שומרת על עליונותה. בכל עיר מהקטנה עד הגדולה היו בתי אופרה, קונצרטים וכמעט כל גרמני היה שייך למקהלה זו או אחרת. בזכות זה הגיעו אנשים מכל אירופה לגרמניה לפסטיסלים וללימודי מוסיקה. הגיבור החדש אחרי ואגנר היה שטראוס שגדל בחיי רווחה בבווריה (מינכן), צנום וגבוה ויצירותיו המצליחות בוצעו מאז היותו בן 12 (!!!!) היה גם מנצח גדול בכל התזמורות החשובות.

העולם המוסיקלי בשנות ה-80 היה שקוע למעלה מראש בוויכוח פוליטי שנושאו קלאסיקה מול רומנטיקה. יצירות חדשות הושמעו רק על מנת לעודד זרם זה או אחר במוסיקה ולא בזכות עצמן. אנשים רצו לשמוע רק קלסי (ברהמס ווגנר) ותחילה גם שטראוס סלד מהמודרניות אך למד לאהוב אותה בזכות ריטר. שטראוס המשיך לייצור ואנשים רבים ביקרו את יצירותיו בחריפות, אך הוא המשיך בשלו ושילב קלאסיקה עם מודרניות. הוא ניצח על האופרה המלכותית וגם בכל אירופה. היה שטראוס המנצח המפורסם ביותר והמלחין המלהיב ביותר בגרמניה.

בפרוש 1896 גילה העולם את פרידריך ניטשה. גרמני חשוב נוסף שחי בבדידות ותסכול. הוא כתב יצירות על הרעיון המרכזי של  "האדם העליון" "האומן הגאון". רעיון זה הוא "שלטון המוכשרים ביותר", חזון האריסטוקרטיה החדשה המעלה את האנושות למישור גבוה יותר. האדם המגיע להגשמה עצמית עילאית עד היותו "אדם עליון" כבש את דמיונה של אירופה. ניטשה עודד הן את כיסופי התקווה לקדמה אנושית והן את האכזבה מדמוקרטיה.  הוא דחה את רעיון שוויון זכויות וטען כי זה מפריע על המנהיגים הטבעיים לביטוי מלא לכישוריהם ולהגיע לפסגת כישוריהם.

שטראוס הלחין את "מעבר לטוב ולרע" "הרצון לעוצמה" ו "הנה אדם" על פי תורתו של ניטשה וזה גרם לכך שכולם העריצו את ניטשה. ניטשה אמר שהדת היא לעניים. בקיצור בסוף העריצו את ניטשה.היה מחקר לעבודות דוקטורט, והיה לפולחן בגרמניה. "קדחת ניטשה" ב-1897 הפך לביטוי מקובל וניטשה כישף את תקופתו. "זרתוסרה" היא הפואמה הטונלית עליה עבד שטראוס בהשראתו של ניטשה (1896) הייתה בפריז, ניו יורק ויש שאמרו שהיא יפה עד כדי סכנה… "ציון דרך בהיסטוריה המוזיקלית המודרנית" ושטראוס "גדול המלחינים של ימינו".

למרות שהקייזר לא אהב את המוסיקה של שטראוס גרמניה לא יכלה לוותר עליו.

ברלין (פרוסיה) ומינכן היו יריבות. הגרמני הצפוני ראה בגרמני הדרומי יצור אוהב נוחות ומפונק הנוטה לדמוקרטיה. והגרמני הדרומי ראה את הצפוני כבריון שחצן בעל נימוסים רעים, ריאקציונר פוליטי ותוקפני. מבחינה אדריכלית הייתה ברלין הבירה האירופית השלישית בגודלה אך לא יפה. העיר הייתה נקייה, תושביה מסודרים כל כך, שוטרים יעילים (אך אנגלים אמרו שהם תוקפניים מדי ואפילו אכזריים"), אוכל משעמם, נשים מיושנות. בקיצור חברה נוקשה ומשעממת. כל גרמני השתייך לחוג "בני סוגו" משמע אותו מעמד ואסור היה שיהיה קשר ביניהם. נישואים בין חוגים שונים היה נחשב אי סדר , דבר שהגרמנים הכי חששו ממנו.

כרגיל האנטישמיות הייתה באופנה למרות שיהודים היו רק אחוז אחד והאנטישמיות הועצמה על ידי התקדמותם של היהודים במדעים, אומנויות, עסקים. למרות האמניסיפציה (1871) נאסר על יהודים לשרת במשרות פוליטיות. ברלין הנהיגה חינוך חובה ויחסית לאנגליה מספר הסטודנטים בה היה כפול! הריבון היה חרוץ ודינמי והתערב בכל דבר ולעיתים השיג תוצאות טובות. הקייזר הקפיד על לבוש מתאים, ראה עצמו בר סמכא באומנויות, תיאטרון ואפילו ביים בעצמו אופרה בארמון. במוסיקה היה טעמו שמרני (בך והנדל) היה מכור לאופרה גרמנית. לא אהב את וגנר ושטראוס. ההערצה לקייזר בחלק הראשון של תקופת מלכותו גבלה בפולחן לאומי. אחרי תקופה של קיסרים לא משהו קיבל העם בברכה את עלייתו לכסא של מלך צעיר ומלא מרץ שנהנה מתפקידו ומילא בהצלחה את דרישות ההוד וההדר המלכותיים. עיניו הנוצצות וגינוניו הצבאיים ,הלבוש והמוסיקה גרמו עונג לאזרחים. אנשים חיקו את המראה שלו. המחצית הראשונה של שלטון הקיסר שהחלה ב – 1888 חפפה לפרץ הראשון של פולחן ניטשה. פעלתנותו השוקקת של המלך בכל תחום שיוותה לו דימוי של אדם אוניברסאלי ודווקא בראש מדינת גרמניה – "האדם העליון" כמובן. אנשים העריצו אותו. הקמת הקיסרות גרמה ללאומנות גרמנית שתפסה את מקומה של הליברליזם הגרמני. השגשוג הכלכלי פעל כסם הרדמה לעם הגרמני והתרפסו בפני הצבא והקיסר. "ביסמרק שבר את עמוד השדרה של העם" (ביסמרק איחד את גרמניה בסדרת מלחמות, נעשה ראש הממשלה הראשון (1871-1890) של האימפריה הגרמנית ונחשב לאבי האומה הגרמנית).

כמאמין מושבע ב"אדם העליון" היה שטראוס בשנות ה-90 שותף להערצת הקייזר. צרפתי אחד אמר כי שטראוס הוא כמו גרמניה. "הוכיח את כוחו על ידי השגת ניצחון. בעל אנרגיה חיונית והתלהבות יתר , חסר איזון" וניתן לראות בשטראוס את השתקפותה של גרמניה. למרות זאת היה מעריצו של שטראוס. גם כתב רולן הצרפתי "גרמניה כישות כול יכולה לא תשמור על שיווי משקלה במשך זמן רב. ניטשה, שטראוס והקייזר- ראשה הולך עליה סחרחר. הנירוניזם הוא באוויר". "חולי גרמני המסתתר מאחורי הכוח והמתח הצבאי". שטראוס היה מפורסם מאוד גם בארה"ב ואנגליה .

זרם המעמקים של החולניות הגרמנית (שדיבר עליה רולן הצרפתי) נעשה מפורש יותר בעשור הראשון של המאה ה-20. החולניות גברה בד בבד יחד עם העושר הגובר, הכוח והשחצנות, הצלחה תעשייתי, עוצמה צבאית.

מבוא לתרבות המערב

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות