התרומה הגדולה של הפמיניזם: ביקורתה על פילוסופיה מסורתית. אפלטון טען כי לנשים יש שיוך מיני בלבד, ולכן אינן יכולות להיות שומרות הרפובליקה. בז לתכונות וליכולות שמזוהות עם נשים. כדי להיות שומר, עליה להיעשות דמויות גבר. ג'יין רולנד מרטין טוענת שבגישה זו ניכרת הזנחת החשיבות המרכזית של עבודת ה"שכפול"- הולדה וגידול, תחזוקת הבית ועוד. מרטין תחנך ילדים משני המינים לחיים יצרניים וגם משכפלים. בדומה לפמיניסטיות אחרות, היא רוצה שיהיו לבנות הזדמנויות ללמוד מתמטיקה ומדע, וגם שבנים ילמדו חמלה ואכפתיות. מהותני- סבור שלכל אחד מהמינים יש טבע מהותי ויש ביניהם הבדלים מהותיים. פמיניסטיות נרתעות מעמדה זו, כי היא שימשה להדרת נשים מהמרחב הציבורי והמקצועי. זוהי עמדה שגויה. דיואי איפשר את השימוש במילה מהות, כל עוד היא מייצגת תכונה או ייחסו יציבים ונמשכים בזמן, ולא כאלו שמקובעים לנצח בטבע שאינו משתנה. רוסו המליץ על חינוך לפי מינים- לבנים חינוך שמשמר חירות, טוב לב והופך לאזרחים יציבים ועצמאיים. לבנות חינוך לצניעות ולחסידות, לצייתנות ולכפיפות. הדבר תואם את התורה המהותנית.
תורת ההכרה- שאפה להניח יסוד לכל הידע, טענה שניתן לעגן את הידע במערך קודם של הנחות או תנאים. פרגמטיסטים, פוסט מודרניסטים ופמיניסטיות דחו את תורת ההכרה המסורתית. אין לחתור לאמת אובייקטיבית ודווקא מי שנגוע בנק' מבט מגיע לטענות מדויקות יותר. בניגוד לפ"מ, הפמיניזם אינו מקבל את ביטול הסובייקט. אובייקטיביות מושגת ע"י הכללת כל הקולות שיש להם נגיעה בנושא נתון.
החשיבה הפמיניסטית בחינוך: הענקת משקל רב יותר של תלמידים ומורים על הוראה. שילוב סיפורים של מורים בחקר החינוך. יש לתת להם קרדיט על הידע שיש להם כמורים, ופעולת גומלין עם חוקרים אמורה להעלות את המודעות של שתי הקבוצות.
פילוסופיה של מדעי החברה: פילוסופיות פמיניסטיות חשפו כי ההטיות הקבוצתיות של מדענים כללו אידיאולוגיה זכרית שהופכת את מושאי המחקר האנושיים לאובייקטים ומבצעת מגדור של הטבע. הדבר הוביל לביקורת על שיטת המדע ותוצאותיו. ההטיות של המדען והקהילה מחריפות במדעי החברה, כיוון שמושאי החקירה הם בעצמם סובייקטים בעלי הטיות. לכן ניתן לשאוף לתוצאות מדויקות רק ביחס לקבוצות ותנאים מסוימים (אמת מקומית). ביקורת: אם יבקרו את כל המסורות הזכריות על סמך מה נגן על החלופות? נובע מכך שניתן להציב רק חלופות של פלורליזם, ולא שיטה יחידה. אתיקה פמיניסטית: מגוונת. נעסוק רק בפן של אכפתיות ודאגה. היא מתייחסת בביטול להבחנה הישנה בין המצוי לראוי ורואה בה בעיה מדומה. פרגמטיסטים ותאורטיקנים של אכפתיות ודאגה מסכימים בנקודה זו. הרצוי שלנו הוא חלק מהמצוי שלנו. שורש אחריותנו ההדדית מצוי בעובדה שלכולנו מישהו דאג פעם. המניע לדאגה ולאכפתיות צומח במצבים רבים מעצמו ואין צורך לזמנו. לעומת זאת, לאכפתיות ודאגה מוסריים נחוץ זימון. העקרונות באתיקה משמשים קיצור דרך למסקנות וחוסכים עבודה מנטאלית רבה, והם לב האתיקה (כמו אצל קאנט). באתיקה של אכפתיות ודאגה מקום העקרונות משני. אולי העיקרון המרכזי בה הוא "נהג תמיד כך שתכונן, תשמר תקדם יחסים של אכפתיות". הדואג ומושא דאגתו: אין די בכוונת הדואג להיות מוסרי ואתי, עליו להתייחס להשפעה על מושא הדאגה. אם המושא לא מרגיש שדואגים לו, אין יחסים של אכפתיות. נחוץ דיאלוג. האתיקה אינה מכוונת לנשים בלבד. אתיקה זו שומרת עלינו מפני ניצול בכך שהיא דגש בחינוך מוסרי. אם נגדל את כל הילדים להיות כשירים לתפקיד הדואג ולהיות מושאים רגישים לדאגה, הניצול יהיה נדיר. דומה לאתיקת המידות בכך שמסתמכת על האופי ורואה קשר בין רווחה למידות טובות, אך מתרכזת ביחסים במקום בסוכן מוסרי.
אכפתיות ודאגה בחינוך: החינוך המוסרי מרכזי באתיקה של אכפתיות ודאגה. לחינוך מוסרי מנקדות מבט זו יש 4 מרכיבים: דוגמה (עלינו, וגם המורה, להראות בהתנהגותנו מהי משמעותה של דאגה. הדאגה חייבת להיות אמתית), דיאלוג (להיכנס עם התלמיד לדיאלוג על אכפתיות ודאגה, קבלת האחר), פרקטיקה (התנסות, מייצרת מנטאליות, יש לתרגל פרקטיקה של דאגה), ואישור (מציב אכפתיות ודאגה במישור נפרד משאר הגישות לחינוך מוסרי. בובר תיאר אישור כפעולה של אישוש וחיזוק המיטב שבאחרים. צריך לחזק את הטוב שבאחר ולהדגיש אותו. נדרשים לאישור אמון והמשכיות. המשכיות כי נדרשת היכרות עם האחר. אמון כדי שהדואג יהיה אמין וייתן יציבות להתחקות אחריות). מאפייני חינוך לאכפתיות ודאגה: רב תרבותיות– דיאלוג אותנטי של קבלה מלאה, וכיבוד האחר כסובייקט אמתי. חשיבה ביקורתית- לא לנתק קשר עם רגשותינו. לעבור מחשיבה ביקורתית לחשיבה בין אישית. להבין מה עובר על האחר. ביקורת על תכנית לימודים האחידה- התייחסות לכל התלמידים כזהים, מבטל את הייחוד של כל ילד וילד. זיקה לפעולה החינוכית: לשמוע מתלמידים ומורים על תופעת ההוראה. אין אתיקה פמיניסטית אחת: קידום זכויות נשים וצדק, שחרור מדיכוי- גזענות, מגדר והעדפה מעמדית, תרבות נשית השונה מהסדר הגברי ואתיקה של אכפתיות ודאגה. *האם אתיקה של אכפתיות ודאגה היא סוג של אתיקת מידות? לא. אתיקה של אכפתיות ודאגה מתרכזת יותר ביחסים, ואתיקה של מידות בסוכן המוסרי. *פלורליזם בחינוך- קורא להדדיות בהבנה, לבחינה והנאה משותפות. מטרות אלו משקפות את הדגש על דיאלוג אותנטי שבו שני הצדדים פתוחים לקבלה באופן מלא. נדרשת גם פרקטיקה, בה תלמידים מתרבויות שונות יוכלו לעסוק בפעילויות משותפות. הבחינה המשותפת יכולה לחשוף ערכים ואינטרסים משותפים. *אתיקה שפניה אל האחר=אחרות. להניח לברייה קיימת להתקיים כמשהו מחוץ לי במהות קיומה (ראשית באחרותה) יאפשר קיומה של אתיקה. המשותף לאתיקה שפניה אל האחר ולאתיקה של אכפתיות ודאגה הוא ששתיהן קוראות לכבד את האחר כאחר. הן ניגשות אל האחר באותו האופן. שתיהן בעלות הפתיחות לקבל. שתיהן מציעות הבנה של האחר שמכבדת את האידאל שלו. הפתיחות לקבל לא מופנית רק החוצה, אלא גם פנימה (כאשר אנו רואים באחר רוע, אנו משהים את השיפוט כדי להיות בטוחים שהוא לא טמון בנו). פתיחות כזו מהווה ממד חדש בחשיבה הביקורתית. כשננטוש את החשיבה הביקורתית, ניכנס לחשיבה הבינאישית (עוסקת ביחסים בין המשתתפים בשיחה. מתאפיינת בגישה של דאגה או אכפתיות, ולא שואפת להביס את האחר. היא דורשת את שימת הלב שתוארה בפנומנולוגיה של אכפתיות ודאגה. היא גמישה, שהרי מטרתה לתחזק את היחסים ולהניעם לכיוון חיובי. יכולות להופיע בה אמירות שמטרתן לתמוך בשותף. חשיבה בינאישית כרוכה בחיפוש אחר תגובה מתאימה לאדם ולא לטיעון. דרידה קורא "להניח לאחרים להיות".
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
