הפדגוגיה הביקורתית מניחה שמערכת החינוך פועלת במציאות שבה ליקויים רבים ובפרט אי שוויון מסוגים שונים, ונשאלת השאלה אם החינוך והפדגוגיה הביקורתית יכולים לאתגר את המציאות (בתוך בית הספר ומחוצה לו) ולהביא לשינוי משמעותי. בנוסף, אנשי חינוך פרוגרסיביים טוענים שמערכת החינוך והמציאות בכלל מעכבים מתן שוויון זכויות והזדמנויות לפיתוח הפוטנציאל של האינדיבידואל, והפדגוגיה הביקורתית מנסה לבחון את יכולתה לתת מענה לגורמים המעכבים.
המציאות המדוברת מתקיימת בעיקר במדינות לאום מודרניות (הסדר הפוליטי הרווח בימינו) ועל כן הפדגוגיה הביקורתית עוסקת גם בנושא זה. אמנם יש למדינת הלאום הישגים רבים, בין היתר בהדגשת האידיאל של פיתוח אישי, אך היא עושה זאת לצרכיה שלה, לפי דיואי. כלומר, המדינה מדברת על שוויון הזדמנויות, אך משתמשת בחינוך כתהליך חיברות שתפקידו לעצב את דור העתיד בצלמו של דור ההווה. למעשה, מדינת הלאום ממשיכה לקדש את הפטריארכאליות, ההיררכיה והסקסיזם שהיו קיימים עוד לפניה, תוך כדי עידוד מידה מסוימת של שוויון.
החינוך הופקע מהנאורות והושם בידי מדינת הלאום, שיש לה אינטרסים ומטרות משלה, שאינם עולים בקנה אחד עם פיתוח האינדיבידואל באופן מלא, ועל כן היא אינה יכולה ליישם שוויון מלא בין כל בני האדם. כיוון שהמורים מהווים סוכנים של מדינת הלאום וערכיה, ולא מחנכים מטעם עצמם, נוצרים עיוותים ופרקטיקות של דיכוי בפעילות החינוכית עצמה.
כך למשל, עליית הקפיטליזם הגלובלי מעודדת רפורמות וביזור שירותים חברתיים, כך שהמדינה רק תפקח עליהן ולא תספק אותן בעצמה. לכאורה, העברת סמכויות מהמדינה לגורמים מקומיים פותחת פתח למעורבות גדולה יותר, בין היתר של הפדגוגיה הביקורתית. אך מנגד, נוצרים תהליכים סותרים המבקשים להבטיח האצלת סמכויות לצד ערבות הדדית, והפרטה לצד סולידריות.
כיוון שהמדינה נחלשת בתחום החינוך בעקבות הפרטות למיניהן ("המדינה החלשה"), והיא חוששת מאובדן יציבות וסולידריות חברתית, היא מנסה לפצות על חולשתה בחיזוק מעורבותה בתחום החינוך ("המדינה החזקה"), ע"י קביעת תכנים וסטנדרטים וע"י פיקוח הדוק, למשל בדוגמת דו"ח דברת. המדינה חוששת מ"משבר הלגיטימציה של המדינה", שעלול להיווצר כאשר קבוצות רבות שאינן זוכות להזדמנות שווה בחינוך יקראו תיגר על המדינה. המדינה מנסה להתמודד עם משבר זה בשתי דרכים: ראשית, היא מנסה להכניס למערכת החינוך ערכים העולים בקנה אחד עם ביזור והפרטה, למשל תפיסת "האני היזמי" הקובעת שמיקומו החברתי של האדם והישגיו הם ביטוי לחופש הבחירה המלא שיש בידיו, ובכך רומזת שאין לאף אחד (וגם למדינה) אחריות על הצלחה או כישלון של היחיד. יש בכך גם עניין פדגוגי, שהרי לא ניתן לומר לתלמידים שמישהו מגבוה יכול לקבוע את מעמדם על בסיס נתונים שונים. הפדגוגיה הביקורתית שואלת האם יש להיות גלויים עם התלמיד שמעמדו נקבע גם ע"י מוצאו והחברה שממנה הוא בא, או שמא לשקף לו ש"השמיים הם הגבול"?
האם ניתן להחדיר ערך זה של ישות אוטונומית של היחיד, ובמקביל לאמץ דרכים אחרות לקידום שוויון ההזדמנויות של קבוצות מדוכאות? קבוצות שונות מנסות לסלול לעצמן את הדרך, כמו בתי הספר של ש"ס וכן "שבח מופת". אלו מתריסות כנגד חוסר היכולת של המדינה ליישם שוויון הזדמנויות מלא. כתגובה לחלוקת החברה לחברות-משנה עוינות, היא מחזירה גם ערכים קולקטיביים שנועדו לפתח סולידריות (וזו הדרך השנייה להתמודדות עם משבר הלגיטימציה). את ניסיון זה רואה הפדגוגיה הביקורתית כ"סולידריות וירטואלית", כיוון שהיא אינה מנסה לסגור את הפערים אלא רק לייצר "שקט תעשייתי" בחברה. בתחום החינוך, מיושמת אותה סולידריות וירטואלית בתכניות ליבה משותפות המדגישות את אחדות הגורל היהודי בפרעות ובפוגרומים. אך בפועל, תכנית זו אינה נותנת ביטוי לכל הקבוצות בחברה, וכאמור היא רק פונקציונלית ואינה מהותית טהורה. כאן תפקידה של הפדגוגיה הביקורתית, להציע תכניות לימוד שיאפשרו פיתוח מודעות בקרב התלמידים אודות המציאות החברתית שבה פועל בית הספר, אך מבלי לרפות את ידי התלמידים ובלי לפגוע במוטיבציה שלהם למצות את הפוטנציאל עד תום.
בהקשר "האני היזמי", ניתן לעסוק גם במגמה לפרופסיונליזציה של ההוראה. מאמצים כאלה מתנגשים עם הפדגוגיה הביקורתית, כי הם מעקרים את החינוך מהממד הפוליטי שבו. ההתמקצעות של ההוראה עוסקת בשיטות מובחנות ומעצימה את המורים, אך מנגד הפדגוגיה הביקורתית מבקשת לחדד את היסוד הפוליטי והערכי החודר לעשייה החינוכית, ואשר משפיע עליה. בהקשר זה, הניגוד מתחזק אל מול תיאוריות ניאו-ליברליות המדגישות אחידות ואחריותיות כערכים. הספרות מבחינה בין "אחריותיות פנימית" המדגישה אוטונומיה ושיקול דעת, לבין "אחריותיות חיצונית" המתנגדת להם, ולפיה המורים נבחנים לפי היצמדותם לקריטריונים חיצוניים מוכתבים מראש. בכך נעלמת האוטונומיה, מצטמצמת הפרופסיונאליות, וקשה ביותר להחדיר ערכים ביקורתיים ולהתייחס לפדגוגיה הביקורתית ולו במעט, כיוון שהמורים פועלים תחת אילוצים חיצוניים ומהווים אנשי הוראה קונפורמיסטים.
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
