לחשוב את חייך – הסיפור האישי פוגש את הסיפור הפילוסופי \ אדיר כהן – סיכום

אתה צריך להתפלסף – ממד ההתפלספות בסיפורנו האישי

בעת בחינת כתיבת הסיפור האישי, עלינו להוסיף להיבטים הפסיכולוגיים, הריגושיים והחווייתיים גם את ההיבט הפילוסופי, קרי ההתמודדות עם שאלות מוסריות וערכיות, דרכי החשיבה על החיים ועוד. הכרת ההיבטים הפילוסופיים בעיצוב הסיפור האישי עשויה לסייע בעיצובו וכן במציאת משמעות לחיים ואף למעשה לשמש "יועץ פילוסופי" בהתמודדות עם קשיים, בדומה לביבליותרפיה.

הייעוץ הפילוסופי מניח שאורח חייו של אדם מבטא השקפת עולם פילוסופית, שבאה לידי ביטוי לא במילים כי אם בהתנהגויות, רגשות ועוד. העיסוק הפילוסופי אינו בא לתת תשובות אלא לפתוח את השאלות הקיומיות ולנסות להתמודד איתן. דווקא משום שאינה מספקת תשובות, מגבירה הפילוסופיה את ההכרה שהתשובות שאנו נותנים בחיינו הן פרי בחירתנו.

בספר "הריפוי של שופנהאור" אנו מוצאים השוואה של החיים לפיסת אריג רקומה, כאשר במחצית השנייה של חיי האדם הוא רואה את הצד האחורי – פחות יפה, אך מאפשר להבין כיצד נרקמו הקשרים שראה בראשית דרכו, קשרי החיים ומהותם. הפילוסופיה משמשת מצפן הגותי וערכי ומאפשרת בחינה תבונית של הבחירות וההחלטות שלנו. מעניין לשים לב שכמעט תמיד הייתה הפילוסופיה מקור לדרך חיים ולא רק תחום לימודי תיאורטי, ועל כן בחינה פילוסופית של הנרטיב האישי יש בה גם משום פילוסופיה פעילה של חיינו, דרך הייעוץ הפילוסופי.

הפילוסופיה משמשת למעשה תפקיד של "יילוד" בדומה לאימו של סוקרטס (שהייתה מיילדת גופים והוא – מיילד נשמות), ומסייעת לנו להוציא לפועל את תוכנית חיינו לפי הערכים והמוסר שאנו בוחרים. אין הכרח לאמץ הגות פילוסופית מסוימת, אך כמו בשיטה הסוקרטית, בחינה פילוסופית של הנרטיב האישי מכריחה את הפרט לבחון את הכרעותיו ושיקול דעתו, לפקפק ולחשוב באופן עצמאי.

 

כל הדברים אפשריים – להיות אני ואף לגלות אלוהים מתוך סיפורך האישי – תרומתם של שסטוב וקירקגור

לב שסטוב וסרן קירקגור תרמו תרומה חשובה להתייחסות אל האדם כאל יוצר חייו. שסטוב ראה בהגותו תוצאה של מאבק אישי-רוחני אינטנסיבי וחיפושים נפשיים מתמידים, והיטיב לנתח את עולמו של היחיד, בדומה לקירקגור, והגותם משתייכת לאקזיסטנציאליזם. הוא ערער על יסודות הלוגיקה, המטפיזיקה והרציונליזם, ודחה את האידיאליזם הטוען שניתן לייצר שיטה אובייקטיבית לבחינת קיומנו, שהרי שיטה כזו מחייבת נקודת תצפית שלמה שאינה ניתנת להשגה ע"י יצור אנושי. שניהם טוענים שרק הסובייקטיביות מאפשרת לאדם ולהוגה למצוא ידע מהותי לקיומו; בעוד שידע רציונלי מספק מידע על תופעות אמפיריות, רק האמונה משפיעה על החיפוש המטפיזי של האדם.

בעוד רוב הפילוסופיה המערבית טענה שחירות האדם מוגבלת ע"י ההכרח והנחיצות, יצא שסטוב למאבק והדגיש כי "הכל אפשרי". לטענתו, ההיגיון והדעת לא משחררים את האדם אלא דווקא משעבדים אותו, כמו בסיפור הנחש ואדם וחווה. הוא טען כי האמת אינה אוניברסאלית וחיצונית אלא פרטית ופנימית. למעשה בגישתו מנסה שסטוב לצייר קו ברור בין המדע וההיגיון הטובים לחיי היום-יום, לבין המטפיזיקה שיש לטפל בה בכלים אחרים, לא בהיגיון אלא באמת פנימית. הוא מציג את הפילוסופיה כאמנות ולא מדע, וטוען שהבנת האדם וחשיבה בהקשר זה שונה ממציאת דברים ידועים, אלא זו אמנות של גילוי דבר מה חדש, בדומה לילדים.

גם קירקגור האמין שהאדם הוא היוצר את חייו, ועסק רבות בחיפוש המשמעות לחיים וההבנה מה אלוהים רוצה שאני אעשה. מתוך האמונה שהאדם לעצמו בעולם, הוא טוען שקול האלוהים והבהרת משמעות החיים תבוא לו בהכרח גם היא מתוך עצמו. בדומה, גם שסטוב טוען שרק ההכרה של האדם בבדידותו ובחוסר חשיבותו בעולם, תאפשר לו לגלות משמעות לחייו ולהשיג חירות מתוך חוויה דתית ואמונה. מולו מגדיל קירקגור לעשות ומציג גם את השתיקה האלוהית, או חוסר ההבנה של האל, כחלק אינטגרלי מהדו-שיח איתו.

שסטוב התמקד בעיקר בתחום האנושי בעוד קירקגור פנה לתחום האלוהי, אך שניהם הניחו כי הייאוש הוא נקודת המוצא לחוויית האמונה, ושסטוב טען שעל האדם ליצור בתוך עצמו את כל התובנות האלוהיות הנדרשות לו למעשה. בנוסף הדגיש שסטוב את תודעת המוות – לדעתו דווקא התודעה והפחד מהמוות מנער את האדם מההיצמדות לאמת אוניברסאלית ומכריח את האדם, כ"חי הנוטה למות", לחפש הנחות חדשות ולגלות אפשרויות חדשות, בראשן האמונה.

בספרו האחרון, "אתונה וירושלים", מציג שסטוב דרישה מהאדם לבחור בין אתונה, על הלוגיקה והמדע שלה, העשויה לספק נוחות אך להמית את הרוח האנושית, לבין ירושלים, על הכרתה בכך שהכול אפשרי ושליחותה האלוהית, שאמנם מפחידה אך עשויה לשחרר את האדם דרך האמונה באל ולהעניק לו חירות בלתי מוגבלת. אותה חירות, המגולמת בידיעת האמת והטוב, היא למעשה שאיפתו של האדם להידמות לאלוהים, בעיני שסטוב.

פני אדם: אני, אני-אתה וגילויים בסיפור האישי – תרומתו של מרטין בובר

מרטין בובר התמקד באדם הפרטי וביחסו אל האחר, יחס המעצב את קיומו. בובר הדגיש את המושג "אנתרופולוגיה פילוסופית" בהתמקדותו בשאלה על מהות האדם כשאלת השאלות. לדעת בובר, נבדיל בין יחס אני-אתה, שהוא מגע של אמת עם האחר ואינו מוגבל לידיעה בלבד, לבין יחס אני-הלז. האנתרופולוגיה הפילוסופית עוסקת בסיפורו האישי של כל אדם באופן הדרמטי ביותר, ולדעת בובר עליה להקיף את כל האדם בשלמותו ועל כן אינה יכולה לתת תשובה אחת למהות האדם, שכן תשובה זו תהיה כללית מדי. ההבנה הפילוסופית היא התבוננות האדם בעצמו, באופן סובייקטיבי וייחודי לכל אחד.

בובר מבחין בין תקופות של אחוזת בית לתקופות של חוסר בית. בראשונה, אין משמעות רבה לאנתרופולוגיה הפילוסופית, אך במקרים שבהם האדם חש בדידות בעולם, הוא מוצא עצמו עומד כיחיד מולו, והוא נוטה להסתכל יותר לתוך עצמו ולנתח את עצמו ואת מציאותו, באמצעות הפילוסופיה האנתרופולוגית.

בובר מוצא כי הדבר המרכזי בקיום האנושי הוא הקשר בין אדם לאדם, שמתקיים ב"ספירת ביניים", בין האדם עצמו לבין העולם הכללי. הדיאלוג, שהוא המוקד של קשר זה, מושפע מכל מה שעובר בין שניהם. למעשה, אפשר להסתכל גם על דו-שיח בין נרטיבים אישיים, שבהם מתקיים קשר של אני-אתה ולא אני-הלז, קשר שבהם הם נפתחים להפריה הדדית ולדו-שיח פנימי.

 

הריפוי של שופנהאור – הפילוסופיה כמרפא בסיפורנו האישי

כבר הפילוסופים היוונים האמינו שההתפלספות והתבונה דרושים להתמודדות עם הסבל האנושי, ועל כן הפילוסופיה נחשבת יסוד חשוב בטיפול. בספר "הריפוי של שופנהאור", נדבק הגיבור דווקא לכתיבתו של שופנהאור כיוון שזה טען שאנו יכולים להכיר את עצמנו מבפנים, והרבה לכתוב על הדחפים, הרצונות ושאר הנושאים האנושיים הפנימיים ביותר.

שופנהאור, על מנת "לרפא" ולאפשר לנו לחיות את חיינו בכאב מועט ככל האפשר, מציע לחשוב טובות על עצמנו, לחשוב באופן עצמאי ולזכור שבמבט אל הנצח, שום דבר אינו חשוב באמת. הוא גם טען, אולי בניגוד לבובר, שמי שיש לו מספיק עוצמה פנימית, יעדיף להסתפק בעצמו ולא להזדקק לאחרים. את הקשר לאחרים תיחם בהיותם "אחים לסבל" המספקים זה לזה סובלנות וסבלנות.

פיליפ למעשה מבצע כאן ביבליותרפיה, ומשנה את עצמו על סמך הקריאה בכתבי שופנהאור. הוא לומד משופנהאור שבני האדם תמיד חותרים לסיפוק כלשהו, וכשמשיגים אותו, מתקדמים לסיפוק הבא – ולעולם אינם באים על סיפוקם. בעקבות תובנה זו, פיליפ עוזב את הרדיפה המינית שלו ומסגל לעצמו חיי הגות ותבונה, תוך הסתגרות והתמקדות בעצם הקיום של החיים. לאט לאט הוא מגלה שהסתגרות זו אינה מועילה כפי שחשב, ונפתח באיטיות לקבוצה הטיפולית שלו. הוא לומד משופנהאור על שיטות הטיפול העצמי ובעיקר על הצורך במציאת משמעות לחיים ותחושת שליחות. הוא גם לומד משופנהאור כיצד להתמודד עם הבדידות – שופנהאור עשה זאת בעיקר בהתמלאות פנימית וביצירתו הרוחנית, העובדה והידיעה שהוא המחבר של סיפור חייו ובכך הוא השולט על חייו. וזו הנקודה המרכזית – שופנהאור שואל את עצמו "מי אני", ולא שאלות כמו "מה תדמיתי, מה עיסוקיי" וכו', ובכך כותב את סיפור חייו בעצמו.

מנגד, מנסה הייעוץ הפילוסופי בספר לספק לפיליפ פתרונות שונים משל שופנהאור לשאלה "כיצד עלינו לחיות ביקום שבו אין מטרה מוגדרת מראש" – הוא מציע הוגים כמו ניטשה וסארטר שכיוונו דווקא למעורבות ופעלתנות בחיים, על פני ההתרחקות הפסימית של שופנהאור. לבסוף, פיליפ אף מסכים להודות בצורך בסוגי פילוסופיה שונים לאנשים שונים.

הסיפור מציג לנו למעשה את דרכי ההירקמות של הסיפורים האישיים של חברי הקבוצה הטיפולית, על כל התסבוכות שהם פוגשים בדרך, תוך אימוץ דרכי פילוסופיה שונות, עד שלבסוף הם מגיעים לתובנה שכדי להפוך את חייהם למשמעותיים עליהם לא להסתגר אלא ליצור מחדש כל הזמן, כאשר כל אחד הוא המספר של חייו.

 

לחיות פילוסופיה – וידויו של פילוסוף על עיצוב סיפור חייו

בספר "וידויו של פילוסוף" של בריאן מגי, הוא מתאר שכמו שמולייר גילה שכל חייו דיבר פרוזה, הוא מגלה שכל חייו הוא "מדבר" פילוסופיה, שכתביה מחזקים ומחזיקים אותו, ומאפשרים לו לחיות את חייו באופן שהוא רוצה בו.

דרך שאילת שאלות קיומיות, שעניינו אותו משחר ילדותו, על חיים, קיום, זמן, מרחב ועוד, עיצב הכותב את סיפור חייו שלו. בעוד שחוקרי פילוסופיה עוסקים בכך כדי לפרסם את משנתם, הוא קרא ספרי פילוסופיה כדי להבין את עצמו; הפילוסופים ליוו אותו והדריכו אותו דרך הספרים, במסע חייו. הפילוסוף משמש כאן, דרך התלבטויותיו ומחשבותיו הניכרות בכתביו, לא כמורה היודע-כול, אלא כמיילד – האדם הקורא אותו כמעט נולד מחדש במובן האינטלקטואלי. הוא מרגיש שהפילוסופים מדברים אליו ממש, ואוחזים את ידיו בעודם מובילים אותו במסע חייו.

חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים

סיכומי מאמרים בחינוך

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות