חסד מציין שפע אלוהי אינסופי שאין בו התניה ואין בו שום הגבלה. כלומר הנתינה הזאת לא מותנית בצורך הזולת, הנתינה הזאת לא מותנית בנסיבות המשתנות אלא היא כמעלה ממקור החסד. בהגדרה הזו מקופל עקרון של הטבה בלתי מוגבלת, ובעלי הקבלה מתעקשים לזהות את החסד עם שורש הטוב בהוויה האלוהית, בחינת הטוב היא בחסד . למרות שגם הדין מקפל בתוכו טוב.
בניגוד לחסד, דין הוא יד קפוצה, נתינה בשיעור ובמידה, יש בדין אלמנט של צמצום והגבלה. הדין הוא שפע מצומצם כמגיע, לפעמים המגיע הוא גם תגובה של ענישה לכן בדין גלום גם עונש. העונש יכול להיות חמור מאוד אפילו עד כדי כליה גמורה. כלומר יש בדין לפי הקבלה אלמנט דסטרוקטיבי, הרסני, בניגוד לחסד שמתגלה תמיד, לכאורה כיסוד קונסטרוקטיבי , הרי בדין יש אלמנט הפוך, מחריב עולם. אי שם בתוך הדין חבוי במעמקיו אלמנט דסטרוקטיבי שאם בנסיבות מסוימות הוא יתלקח, כי אז יבצבץ מתוך חלקו של האל מבחינת הדין שבו ראשו של שטן או נחש. אי שם בתוך האל גלום היסוד הדמוני, "סטרא אחרא" ואין מזה מפלט.
החסד מתפשט בריבוי אינסופי, ולכן אינו מתעצב בגילוי צורני מסוים. אין בו הופעה מסוימת, הוא לא מתגבש כתופעה ששרויה בגבולותיה ובגדריה. הדין היפוכו של דבר, הדין נוטה להיגלות בגילוי מסוים, על פי כללים ועקרונות שהוא חותר למימושם. החסד כולו רכות נזילה, ואילו הדין כולו תוקף, מכוון את עצמו לתכלית מסוימת. הוא מבקש למצות את עצמו בהשגתה, ולכן הדין ניכר בעזותו. מכאן שכל היצרים מקורם בדין כי אלה מכוונים אל תכליתם והם חותרים להשגתה של תכלית זו, חתירה בלתי נלאית, עיקשת, תקיפה, שמפלסת לה דרך בלי התחשבות. זאת בניגוד לחסד שתמיד מתעצב על פי הנסיבות, אם יש מכשול שנקרה בדרכו הוא מקיף אותו, הוא עוקף אותו.
חזרה אל: מבוא לקבלה
