ספירת כתר (קבלה)

בימים המוקדמים היו התלבטויות רבות לגבי ספירת הכתר. הכתר מופיע במחשבה הקבלית כמעין חוליית חיבור או חוליית ביניים בין האינסוף למידות. המידות מציינות את הספירות. הכתר מופיע כמעין חוליית ביניים בין האינסופי והמוחלט לבין גילויו הסופי בתחום האלוהות עצמה.

אם הספירות הן ישויות אלוהיות סופיות הכתר מאגד את כל הבעייתיות של הסופי בתוך האינסופי. האינסופי מוחק כל הופעה סופית – איך אפשר להסביר שמתוך האינסוף האלוהי מתפרצת מערכת סופית שמעצם היותה 10 מניחה את הסופיות שלה?

שלוש דעות בנוגע לכתר:

  1. דעה שמבקשת במעין פשטות תמימה ונאיבית לזהות את הכתר כאינסוף. הדעה הזו אומרת שהכתר בעצם איננו אלא האינסוף, השורש העליון, המוחלט, האינסופי של המציאות כולה. יש פה בעיה רצינית – איך יכול אינסוף טרנסנדנטי להיכלל באופן קטגורי בתוך מערכת ספירות? הדעה הזו כמובן נדחתה לחלוטין.
  2. האינסוף הוא המאציל. כלומר, שורש תהליך האצילות, שורש התהליך האימננטי, ואילו הכתר הוא בגדר ספירה נאצלת ראשונה. אמנם תורת האצילות מבוססת על זיקה עצמותית בין המאציל לבין נאצליו, הנאצל על פי עצם הגדרתו של המושג הזה המקור המאציל בהתפשטותו, אך בהצגת היחס בין האינסוף לבין הכתר כיחס שבין המאציל לנאצליו העליון יש כדי להרחיב את הפער בין זה לזה יותר מדי. שהרי באמת חובה עלינו לראות את הכתר או את הספירה הראשונה כחוליה מחברת שיש בה מזה וגם מזה. מקובלים יותר מאוחרים בעיקר בקבלת האר"י טענו שיש בכתר שתי בחינות, יש בכתר בחינה עליונה ויש בו בחינה תחתונה, כשהבחינה העליונה שבו היא הבחינה התחתונה שבמאציל, ואילו הבחינה התחתונה שבו היא שורש הנאצלים. כלומר יש בכתר בחינה של אינסופיות בעצם מעמדו כחוליית חיבור, כחוליית ביניים בין אינסוף לבין נאצליו. על זה בעצם כולם מסכימים ואם הוא צריך למלא את הפונקציה הזאת באמת אי-אפשר להציג את היחס שבינו לבין אינסוף מקורו במעין פשטות כיחס שבין המאציל העליון לבין נאצלו הראשון. לכן גם הדעה הזו נדחתה.

 

  1. דעת ביניים של הזוהר שבאה לומר במעין נוסח פורמאלי שהכתר לא יכול להיות זהה עם האינסוף (כבדעה הראשונה), הכתר גם איננו בגדר נאצל מוחלט (כבדעה השנייה) כשאר הספירות. אלא הוא באמת במעמד של חוליית ביניים, ובהיותה חוליית ביניים הוא לא יכול להימנות עם שאר הספירות. כלומר הוא לא נמנה במניינן. – הדעה שהתקבלה.

 

המקובלים מדברים בעקבות "ספר היצירה" על 10 ספירות, זה מספר עקרוני ורב חשיבות שאפשר לגלות את גלגוליו כבר במקורות קדומים. המקובלים אימצו את העיקרון הזה ודיברו על 10 ספירות וכאן בדיוק התעוררה השאלה לגבי הכתר. אם הוא באמת "רק" חוליית ביניים, כי אז הוא לא יכול להיכלל עם הספירות במניינן, ולכן עקרו אותו המקובלים הללו מתוך המניין, העתיקו אותו למעלה מהספירות, בין הספירות לבין האינסוף. אבל אז הם נותרו כש-9 ספירות בידם. היו שתי הצעות שנדחו והזו שהתקבלה היא דעת ביניים של הזוהר. הוא מפקיע את הכתר מזיקתו אל שאר הספירות, הוא מעלה אותו למדרגה גבוהה יותר, מהדק את זיקתו אל אינסוף. עד כדי כך שבמאמרים רבים בספר הזוהר יש אפילו ביטוי שכורך את הכתר ואת אינסוף יחדיו כעולם אחד, להבדיל מהעולם האחר שהוא הספירות אשר מתחת לכתר. אף-על-פי-כן הזוהר לא חש צורך להשלים את מניין הספירות בתוספת ספירה נוספת והוא כולל את הכתר בין מניינן.

אפשר לומר רק מעט מאוד על הכתר. משנתקבלה הדעה שיש זיקה הדוקה ביותר בין הכתר לאינסופיותו, הזיקה הזו על פי הזוהר ועל פי כל המקובלים שהלכו בעקבותיו כל כך חזקה עד שהם מתארים את הכתר כישות אינסופית. כמוהו כאינסוף. פילוסופים שבקרב המקובלים הבינו שאי אפשר לדבר על שתי ישויות אינסופיות ומלכתחילה כבר בזוהר עצמו נקבע יחס ברור בין אינסוף לבין הכתר. הזוהר קובע שהכתר הוא אמנם אינסופי אבל הוא משני במעמדו לגבי אינסוף, כלומר היחס בין אינסוף לבינו הוא בעצם יחס של מקור ותולדה. קדימת מעלתו של אינסוף לא מוטלת בספק, זוהי קדימת המקור לגבי התולדה שעתידה להתגלות ממנו.

מכיוון שהוא אינסופי, אי-אפשר לומר עליו הרבה, ובכל זאת מעמדו כמשני מאפשר ולו במעין הצצה חטופה לפרוץ לתוכו ולגלות לגביו משהו. הזוהר אומר שהכתר הוא הילתו או זוהרו של אינסוף, משל לזוהר גדול ורב עצום מעין כמוהו שסובב סביב מקורו ומהווה את בחינת התגלותו. אין בביטוי זה להורות שמשהו מקיף את האינסוף, יש כאן ביטוי מטפורי שבא רק להדגיש באמצעות התיאור של הסיבוב או ההקפה את מעמדו של הכתר כתולדה. יש להוסיף שהזוהר שהיה מאז ומעולם, הילה שמאז ומעולם הקיפה את אינסוף ולא חל לגביה שום תהליך של חידוש כפי שעוד נראה בהמשך.

אפשר לומר לגבי הספירות האחרות הבאות שהן  קדומות כלומר היו מאז ומעולם, במובן זה שהן היו מלכתחילה גנוזות בעמקי אינסוף. ברגע מסוים הספירות בקעו או נתגלו עד שנתגבשו במבנה מערכתי מוכר כלומר חכמה בינה וכן הלאה. אפשר לומר לגביהן שעד שלא חל לגביהן אותו תהליך, הן היו גנוזות ללא הכר ללא מעמד פוזיטיבי מובחן בעמקי האינסוף, הן היו קיימות באי-קיומן. אפשר כך להתבטא כמו אותה טיפה במי האוקיאנוס, כמו אותה קרן במקורה. דבר זה אי אפשר לומר לגבי הכתר, הכתר הוא מייצג קדום, כלומר הוא קיים מאז ומעולם הוא בעצם בן נביעתו הקדום והנצחי של האינסוף.

מתעוררת בעיה קשה – אם הכתר אכן קדום, כלומר ישות שהייתה מאז ומעולם בבחינת זוהר קדמוני שמקיף את האינסוף וסובב אותו מכל עבר, כי אז שומה עלינו לומר ששורש העולם או ראשית גילויו בדמות הכתר שממנו הכל נמשך וממנו הכל מתגלה קדום ונצחי. ואם אכן כך נאמר כי אז אנחנו נתקלים בבעיה תיאולוגית חמורה ביותר מהפרספקטיבה היהודית משום שאז לא נוכל שוב לומר שהעולם נברא "יש מאין". בבריאתו "יש מאין" הוא ביטוי לאומניפוטנציה של האל בסוברניות המוחלטת שלו וכך שאין מעצור בפניו בניגוד אלינו. אם הכתר הוא אכן קדום והיה מאז ומעולם והוא ראשית המציאות ומוצא היקום כולו, כי אז באמת אין בריאה, בדומה לתיאוריה הניאו-אפלטונית שלפיה העולם לא נתהווה ולא מתחדש, אלא קדום במהותו כקדמות מקורו היה מאז ומעולם, כמוהו כמקורו.

הכתר קרוי בהקשר הזה "אור אינסוף". הדעת נותנת ש"אור האינסוף", כלומר אורו של האינסוף הוא גם אור אינסוף במובן שהוא אינסופי. היגד פרדוקסאלי – האור הזה כה עצום ורב עד שהוא מכה בסנוורים את כל רואיו, זהו אור שהוא חושך. זה אור שאנחנו בעצמתו הבלתי נתפסת לעולם לא נשיגהו, לא נוכל להכיל אותו, לא נוכל להקיף אותו בהתנסותנו החווייתית או ההכרתית, ולכן זהו אור שהוא חושך. הכתר קרוי גם אור וגם חושך, ומתואר בזוהר כעלטה מוחלטת ודבר זה בא לידי ביטוי בצמד מושגים שהוא חשוב ביותר "אין" ו"יש". ה"כתר" הוא ה"יש" העליון, המוחלט. כמוהו כמקורו, קדום ואין סופי כמותו ובהיותו "יש" מוחלט כזה הוא קרוי בפי המקובלים בכינוי הפרדוקסאלי "אין". "אין" הוא בעצם מה שלעולם לא יושג, מה ששרוי מעבר לכל אפשרות של השגה. "אין" הוא ה"יש המוחלט". בדיוק כמו האור והחושך- האור כה גדול עד שמבחינתנו הוא מופיע כחושך.

"האין" הוא כאמור מה שלא יושג, מה שיישאר תמיד מוקד התעלומה של העולם האלוהי, מה שמבטא בעצם כשאדם ניצב מולו את אפיסת המחשבה. שם המחשבה מסתיימת, זה רובד או תחום שהוא מעבר לשכל אדם וליכולת ההשגה שלו. ה"אין" הזה הוא לא העדר, על-פי המקובלים ה"אין" הוא מה שקיים באמת. מה שקיומו מוחלט, ולכן הוא "אין". הכתר מהווה את הישות העליונה, עלטה מוחלטת, אפלה הכרתית גמורה שהאדם לא יכול להבקיע דרך אל תוכה והוא לעולם לא ידע אותה.

 

חזרה אל: מבוא לקבלה

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות