המקורות הניאו-אפלטונים של הקבלה

הניאו-אפלטוניזם הוא זרם שייסד פלוטוניוס על בסיס תורתו של אפלטון.

ההיבטים ניאו-אפלטונים שנכנסו לקבלה:

  • תפיסת האלוהות:

אלוהות טרנסנדנטית שבעצם שרויה בצורה כה מופלגת מעבר לעולם עד שאי אפשר לומר עליה דבר ואי אפשר לתאר אותה בשום תואר.

החידוש טמון בעובדה שהאל הזה שרוי בעמקי עצמו, בעצם לא נע ולא זע, לא מתגלה בשום אספקט אקטיבי, לא פועל בשום פעולה אקטיבית או ספונטנית, לא בורא את העולם או לוקח בו חלק, משולל כל רצון, הוא בתוך חוקיות של נביעה וזרימה, בדרך זרימתה נוצר העולם. החוקיות הזו קרויה אמנציה (Emanation – נביעה), שהביטוי העברי הימי ביניימי הוא אצילות או האצלה.

כל תורת האלוהות של הקבלה מושתת על האצילות. הדבר דומה למעיין נעלם שמימיו מתפשטים ממנו, המעיין לא פועל, אך טבוע בנביעה או זרימה שהיא חוקיותו, מעצם היותו הנביעה הזו מתקיימת ולכן לא תחדל לעולם. הנביעה הזו ממנו, הוא נקודת המוצא שלה, וממנו הוא נמשכת, היא ההתהוות, הבריאה.

היהדות טוענת כי העולם לא קיים מלכתחילה בשום צורה ואופן, האל מחדש אותו, יש מאין, בכוחו האין סופי. באה ההשקפה הניאו-אפלטונית ואומרת את ההפך, העולם מתהווה בזרימה, או בנביעה, בתהליך של אצילות אימננטי מתוך המקור העליון. אם העולם הוא מנביעה זו, העולם לא נוצר, לא נברא, לא התחדש, הוא בעצם רק יוצר מסתר הווייתו הקדומה, הוא רק מתגלה. אקט הבריאה הוא התגלות.

יהודי המאמץ תפיסה זו הוא נקלע לקונפליקט תיאולוגי – היהדות תולה באל כל יכולת, שבורא דבר מלא מאין ולא מצטמצם רק בגילוי שיש מ-יש. בקבלה חל שינוי כדי לאמץ תפיסה זו ולהכניסה לעולם היהודי.

 

  • תהליך התגבשותו של העולם:

העולם הוא במקור האלוהי, הוא אחד איתו, הוא אלוהי כמותו, ואז הוא בוקע מתוך המקור הזה ומתגבש.

משל הקרן המתפשטת – הקרן שמתפשטת בעולם שמגיעה לבסוף לארץ מצויה תחילה בתוך מקורה, מתוך מקורה היא מתבקעת ומתגלה. במקור עצמו היא נעלמת, היא אחת עם מקורה.

הקרן הזו מופיעה (היא בעצם מופיעה תמיד) ובהופעתה היא בוהקת באור כה גדול ורב שמכה בסנוורים את כל רואיו, אור עצום שאי אפשר להכילו. ככל שהקרן הולכת ומתרחקת ממקורה, אורה מועם בהדרגה, וההדרגתיות הזו היא בעצם המבנה ההיררכי של המציאות.

המציאות ערוכה מדרגות מדרגות – יש מדרגות קרובות למקורם ויש רחוקות ממנו. אך כל המדרגות הן חוליות של שרשרת אחת. למרות בהבדלי המעלה והמדרגה, למרות ריבוי המדרגות, העולם הוא אחד מלמעלה עד למטה, בכל ססגוניותו וניגודיו לכאורה. כשהקרן מתפשטת ומתרחקת ממקורה אורה פוחת, היא הולכת ומתעטפת בשכבות של עלטה, עד שבתכלית ריחוקה ממקורה, היא מופיעה בהיפוכו, בחושך.

 

כאן מתעוררת השאלה – מה טיבו של החושך? האם הוא ניגוד האור? האם יש לו ישות? בתפיסה הניאו-אפלטונית – קבלית בא ואומר שהחושך אינו אלא אור שמתמעט עד כדי כך שהוא נראה בעינינו כחושך. האור הוא הישות האחת הקיימת, אין ישות אחרת. התפיסה הניאו-אפלטונית היא מוניסטית מוחלטת ולא שוכחת את אספקט זה אפילו רגע אחד – העולם הוא אחד והישות היא אחתהכל אור. אין חושך כישות פוזיטיבית.

לפנינו אלמנט שחשיבותו עצומה – העולם כולו אחד הוא בכל ריבוי מדרגותיו, יש מדרגות מתוקנות ויש מדרגות פסולות, אך כולן הן רצף אחד ברור מלמעלה עד למטה, הן אלוהיות בשורשן, ומכאן האפשרות לראות את האלוהים בגילויו העקומים. מצד אחד ניסיון פוזיטיבי לזהות את הרע כאנטיתזה למעמד האלוהי אך מצד שני לראות בו גם את צד האלוהות.

 

משל התפשטות המים יש טיפה באוקיינוס שאינה ניכרת כטיפה בפני עצמה. בתוך האוקיינוס, היא נעלמת, היא נכלמת, היא אחת עם מימי האוקיינוס ולא ניכרת.

המים שבוקעים מאותו מעיין עליון הם זכים וצלולים, ככל שמתרחקים הם נראים עכורים יותר, אך גם כשהם נעשים עכורים ומטונפים הם אותם מים שממשיכים לבקוע מהמקור העליון, אותה רציפות של זרימה שלא פוסקת. האחדות האלוהית של ההוויה שמתגלה במבנה ההיררכי של הווייתה.

המיסטיקה לקחה זאת כך: אם העולם הוא מדרגות שמשתלשלות מלמטה ללמעלה זה יכול גם להצטייר לנו כסולם עלייה מלמטה ללמעלה. האדם יעלה במדרגות עד שיכונן קשר עצם בעצם עם ההוויה האלוהית. לא מדובר במעשה קל ופשוט, אלא במאמץ עצום שכרוך בכל המכשולים החומריים המצויים לפניו.

 

מהי הדרך העקרונית שהאדם צריך לנקוט בה?

התשובה הניאו-אפלטונית מתייחסת לשני אופני ראייה – אפשר לראות את המציאות בעיני הבשר ובעיני הרוח.

 

הראייה שבעיני הבשר מתייחסת אל המציאות עפ"י ממצאי החושים ובהתנסות האמפירית. בראייה זו מתגלה מציאות מפוררת עם מחיצות מחיצות, שכל תופעותיה נמצאות במסגרות שלה, בגדרי המציאות. מי שמהלך במציאות שעיניו עיני בשר או חומר רואה את המחיצות, נתקל בהם ונעצר על ידם, וכך הוא מוצא את עצמו לכוד שכל תופעה שרויה בגבול עצמה. זהו מצב של ריבוי חלוקה. כל חלוקה משמעותה גם מחלוקת, קטטה. זוהי מציאות פגומה.

 

מי שמהלך במציאות ועיניו עיני רוח, בהתבוננות ספיריטואלית, מבקש להשתחרר מן המחלוקת הוא מבקש לדלג מעבר למחיצות ולגלות את מה שהמחיצות מסתירות, הוא רוצה להותיר את המחיצות מאחורי גבו וכך הן לא יהיו קיימות בחוויה הרוחנית. הוא מגלה את האחדות שמעבר להן הלא היא האחדות האלוהית של ההוויה כולה.

המיסטיקה רוצה לאחות את המציאות. המיסטיקה אומרת שהעולם הוא אחד אך אחדותו סמויה מן העין – אחדותו מופרת. חובה עלינו כמיסטיקנים לשקם אותה, לאחות את קרעיה ולגלות את אלוהי המחבר את כל קרעיה יחדיו.

לימים עתידים לבוא אנשי הקבלה ולומר ברור שהמציאות היא ריבוי של תופעות, תופעות מנוגדות, כולה קרעים, אך אם נסתכל בעיני הרוח נחשוף בכל תופעה את היסוד הסימבולי, נראה בכל תופעה שיקוף של האלוהי בקרבה, וזאת אם נקרא נכון את המציאות. נחשוף את האחדותיות שבכל ונראה את כל התופעות בססגוניותן האין סופית ובניגודן את האחדות האלוהית האימננטית. אם נגלה את עיקרון האימננטיות של האל העולם יופיעו בפנינו באחדותו האלוהית.

 

ראו גם: מקורות ההשפעה של הקבלה

חזרה אל: מבוא לקבלה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: