מקורות ההשפעה של הקבלה

מקורותיה של הקבלה-  לקבלה יש 3 מקורות עקריים:

  1. מקורות יהודיים- כניצבים מן הצד ניתן לראות את המהלך השלם שעושה הקבלה. היא מתבססת על מקורות קודמים, קשה לומר שזוהי התפתחות אחידה אך כצופים מן הצד ניתן לראות הקשר הקיים.
  2. גנוזיס.
  3. התורה הנאו אפלטונית.

הקבלה, על אף שניכסה לעצמה את כל הלך המחשבה המהפכני אי אפשר שלא לראות את הקשר שקיים בין הקבלה היהודית למקורות חוץ-יהודיים.

הגנוזיס פירוש המילה ביוונית הוא "ידיעה", "ידיעה" זו משעה שיודע אותה האדם היא מכה בפנימיותו, ומשנה בנפשו שינוי שמשנה את חייו.

ראשית הופעת הגנוזיס היא בשנים הראשונות לספירה במזה"ת, עם הופעה היא התפתחה בזיקה גמורה לעולם הנוצרי אך הקתה שורש גם ביהדות, על אף סוגיה הרבים ניתן למנות שלושה מכנים משותפים בכל סוגי העולם הגנוסטי:

  1. תפיסת האלוהות כמלאות אורגנית– אפשר לומר שהאלוהות משולה לאילן הפוך ("האילן הקדוש"), ששורשו כלפי מעלה וענפיו כלפי מטה. טענה זו יש בה אימננטיות מובהקת זוהי שונות מוחלטת מן התפיסה היהודית {ביהדות התפיסה היא שהאל לא משתנה מכיוון ששינוי פירושו שבאיזשהו שלב היה חסר משהו שצריך להימלא}. הגנוזיס טוען שהאל מתפתח כל הזמן על ענפיו צומחים פירות ומציצות עליו ציפורים (משל לאדם), המלאות האורגנית הזאת נקראת פלרומה (=מלאות),.{מעניין לראות שכבר בטקסט הקבלי הראשון שמצוי בידנו שהוא קובץ שירים מופיע המילה מלאות.} בתוך הפלרומה הזו ישנם מספר כוחות מקבילים המתרוצצים בה בפלרומה ישנם אלים שנאבקים בינהם, אי אפשר שלא לשמוע את היסוד המיטי של אלוהים זכר ונקבה בהיבט של חיבור וניתוק וכו. {דימוי האילן ההפוך הוא דימוי בקבלה על כל תקופותיה}.
  2. טוב ורע בעולם האלוהי– בין הכוחות המתרוצצים בעולם ישנו כח אחד הנקרא דימיוגרוס, זוהי דמות בורא במשנתו של אפלטון, הוא בורא כהעתק של האידיאות שהוא קולט בעולם האידאות. העתק מעצם היותו יש בו אלמנט של חסרון של זיוף, על אף הנאמר דמות זו אצל אפלטון אינה כה שלילית בגנוזיס מקבלת מעמד אחר לגמרי דימיורגוס הוא אל רע ומורד הבורא בניגוד לרצונו של האל. בגנוזיס יש שני אלים טוב ורע. {בקבלה לקחו את הרעיון רחוק יותר, למנוע מן האל את הרע הרי זה יעיד על חסרון, חסרון שלא יתכן באל מושלם מכאן שאף שורש הרע מקורו באל}. בגנוזיס דימיורגוס בורא את בריאותיו כנגד רצונו של האל, מתוך ריב עם האל לא רק זו אלא אף לקח ניצוצות מן האל הטוב וכלא אותם בעולם החומר. האדם אם כן הוא כלוא בעולם החומר נשמתו שואפת אל האלוהי ויודעת שלא כאן מקומה אך היא כלואה, הידיעה תוכל להקנות לנו חיים של רוח.

הגנוזיס נוצר מתוך מציאות אנטישמית. האל הבורא (אלם של היהודים) הוא דימיורגוס ועמו הוא עם החומר, בשל כך כל מצוותיו הם מצוות שקשורות בגוף ולא ברוח. היה מאבק עיקש בין הגנוזיס לבין ראשית הנצרות וכיום כל שאנו יודעים עליו הוא מעדויות של ראשוני הכנסיה, אל לנו לחשוב כי הגנוזיס נעלם מן העולם, לאורך י \מי הביניים היו כמה התפרצויות של הגנוזיס. במאה ה12 הבמקביל לקבלה התחילה להתפתח התנועה הקטרית בפרובנס לה יסודות גנוסטיים מובהקים, אף מאוחר יותר באינקויזיציה בראשיתה היא כיוונה לגנוזיס ורק מאוחר יותר אל המומרים. אף בנאציזם ישנם יסודות גנוסטיים.

  1. הבחנה בין זכר ונקבה בפלרומה- בפלרומה ישנם יסודות גבריים ונשיים, במרכז ההוויה נמצא הזיווג הקדדוש משיש זיווג זה זורם השפע לעולם ומשאין אותו יש רע בעולם. {מוטיב זה יחזור שוב ושוב בקבלה}

מן המאמר של גרשום שלום:  המיסטיקן אפוא מכיר את האלוהים שבמקרא ובמקביל שואף להכרה של האלוהים המוסתר בתוך אפסותו. הוא אינו שולל את הימצאות הרשע בתוך הספירה האלוהית, אלא מאמץ את הדעה שמדובר בביטוי מוסתר של ההתגלות האלוהית. כך מי ששואף להכרת האחדות האלוהית נתקל בסובך של ספירות ושלבים. באופן כללי ניתן לומר שהמיסטיקן אינו מבחין בין האלוהים ההווה לאלוהים המתהווה, אלא באחדות של שניהם, באופן שדומה לתפיסתו את האלוהים שבמקרא והאלוהים המוסתר. מכאן שהקבלה אינה זרם דואליסטי, שכן לו הייתה כזו הייתה זהה לגנוסטיקה ולא הייתה יכולה להתקיים בתוך המסגרת של היהדות.

הנאואפלטוניזםמדובר בתנועה הממשיכה את תורתו של אפלטון. פלוטינוס היה הראשון שפיתח תורה זו, התורה הנאואפלטונית השפיעה קשר עמוק על הפילוסופים שבאו אח"כ. גם בפילוסופיה של המאה ה1 ברנסנס ואף מאוחר יותר במאה ה19. הטקסט החשוב ביותר של תורה זו הוא האנדות שמיוחס לפלוטינוס עצמו.

נק המוצא של התורה הנאו אפלטונית טוענת שהאל הוא טרנסצנדנטי לעולם יותר מכך האל הוא כ"כ טרנסנדמטי שאינו משפיע על העולם בלא כלום. האל קיים בהכרח ובאופן קיומו הוא אינו נע ואינו זע, הוא טבוע בחוקיותו של העולם. האל הוא ראשיתו של תהליך אמינציה (=אצילות). משל למה הדבר דומה: משל למעיין נעלם אשר מימיו זורמים ממנו המעיין אינו תלוי ברצון אלא זה טבעו הוא תלוי בנביעה עצמה שהיא נובעת מאז ומעולם. והנמשל ברור האל הוא הנביעה הנעלמה, כל מה שקורה בעולם הוא לא מכח של רצון של האל אלא זהו טבעו, החשוב בתפיסה זו היא ההכרה כי העולם אינו מתחדש, {התפיסה היהודית הקלאסית טוענת להתחדשות, לבריאה יש מאין, האדם יוצר יש מיש והאל בכוחו יכול ליצור יש מאין}. אם כן התפיסה הנאו אפלטונית טוענת לזרימה העולם אינו מתחדש אלא זורם באופן קבוע ולמעשה "ההתחדשות" (מה שהאדם קורא לה התחדשות) היא למעשה רק "התגלות", גילוי שלו את הנעלם ממנו שהיה שם תמיד. {כאשר הוגה יהודי מאמץ תפיסה זו הוא נמצא במצוקה תיאולוגית, שכן עיקר היהדות הוא הבריאה יש מאין, נראה כיצד הקבלה משנה מעט תפיסה זו כדי שתתאים לעולם היהודי.}

תהליך התגבשות העולם עפ"י התורה הנאואפלטונית (מובא בדבריו של פלוטינוס ואחכ גם בקבלה) הוא בשני שלבים:

  1. האור והתפתחותו- הקרן המתפשטת בעולם מגיעה מן החלל אל הארץ, בתחילה במקורה היא אור מוחלט ותחילתה בה עצמה (בדומה לטיפה בתוך אוקינוס, שאין לה משמעות בתוך הים הגדול). הקרן במקורה הוא אור חזק היכול לעוור כל אחד כשם מתרחקת הקרן ממקורה אורה נחלש, אגב הקרן בוקעת מהאור המוחלט ע"י פיצוץ. כך המציאות היא בנויה ממדרגות מדרגות בכל מדרגה ישנה מידה גוברת של האור המוחלט, על אף שיש מדרגות הכל כל מדרגה היא חלק מחוליה שלמה, (כמו מדרגה בתוך גרם מדרגות). קרן האור במדרגתה הנמוכה ביותר היא העדר אור. {בקבלה ידונו הרבה בשאלה האם חושך הוא העדר של אור? על פי התפיסה שחושך הוא אור הרחוק ממקורו, הרוע הוא טוב הרחוק ממקורו על ידי העלתם במדרגות ישתנה המצב והם יהיו טובים ייותר. חושך=העדר אור, רוע=העדר טוב}. אם כן כל העולם הוא אחד, יש מדרגות עליונות ותחתונות מוארות ומוארות פחות, דרך עלייה במדרגות נוכל לזהות את האלוהים השורשי. האל איננו מתחדש אלא ממשיך בחוקיותו הקבועה אם יש שינוי בעולם הרי זה של האדם המחפש את האל, ואת קרבתו.
  2. משל המים- המים ככל שהם יותר קרובים למקורם (נביעה), כך הם זכים יותר. במורד הנחל גם כשהמים שחורים ועכורים הם אותם המים שבעקעו מן הנביעה בצורתם הזכה אלא שהשחירו עם התרחקותם ממקורה. כך ההויה בצורה ההירככית שלה ככל שהם יותר קרובים למקורם כך הם טהורים יותר וזכים יותר.

אם העולם הוא בנוי מדרגות מדרגות היורדות מלמעלה למטה הרי שאפשר להשתמש בהם כדי לעלות מלמטה למעלה, זהו "סולם העליה", מדרגות אלו אינם חד כיווניות אלא דו כיווניות וניתן לעלות בהם עד למגע עם "העצם" הוא האל בעצמו. במסגרת עליה זו צריך האדם להתגבר על כל מציאות חומרית. אם כן מה צריך לעשות האדם כדי לראות את האלוהים? ישנה הבחנה בין שני סוגי ראיה ראיה בבשר, וראיה ברוח. ראיה בבשר- משמעותה ראיה דרך חויה חושית, העולם בנוי מחיצות מחיצות והאדם כלוא בין מחיצות אלו, ראיה זו היא פגומה. ראיה ברוח- המהלך בעיניים של רוח חותר תחת המחיצות, הוא רוצה לעבור את המחיצות להתעלם מהם ולהשאירם מאחורי גוו, משעה שהמחיצות אינן פאקטור יוכל לראות את הקיום כולו.

המיסטיקה באה לומר שהעולם הוא אחדותי אך יש קושי לתפוס אחדות זו מכיוון שהאדם כלוא בתוך המחיצות של עולם אחר, לכן הוא תופס את ההויה באספקט אחד רחוק משלמות. {הקבליסטים יאמרו בהיקשר זה שהמציאות אינה שלמות והיא הרבה תופעות רק משנגיע למדרגה העליונה נוכל לתפוס את כל התופעות כולן ונראה בכולן את האחדות שלהן}.

המקור השלישי של הקבלה  מלבד הנאואפלטוניזם והגנוסיס הוא המקורות היהודיים: במקרא ישנם איזכורים למיסטיקה אך אלו מועטים בלבד. בספרות חזל נוכל לראות תופעה שלמה של מיסטיקה יהודית, גדול מסטיקני התקופה הוא ר' עקיבא. מיסטיקה זו הייתה קיימת במשך 1000 שנים עד הופעת הקבלה עצמה.  במחקר היום מחלקים את תקופה זו לשניים. חלק א- עד חתימת התלמוד הבבלי (+500), חלק ב- מ+500 ועד להופעת הקבלה במאה ה10. בתקופתנו נהוג לכנותם "יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות" התקופה הראשונה מאופיינת בכך שאין לנו כמעט טקסטים מסטיים שלה, והיא מזוהה באלמנטים מסטיים ואנשים שהיו חלק מתופעה זו. בתקופה השניה המצב הוא שונה בתקופה זו אנו מכירים את האנשים את פועלם ואף יש לנו טקסטים מסטיים רבים. חשוב לציין ששתי התקופות הן רצף אחת של השניה.

מי הם יורדי המרכבה? המסטיקנים העמידו במרכז את המרכבה כפי שהיא מופיעה בספר יחזקאל, הם טוענים שהעולם בנוי היכלות היכלות היכלות, וניתן לעבור מהיכל אחד להיכל הבא, מסע זה הוא מסע קשה שכן בכניסה לכל היכל ניצב שומר שיש לגבור עליו כדי לעבור להיכל הבא. בהיכל השביעי אפשר לראות את אלוהים יושב על כסא הכבוד. המסורת המוכרת ביותר היא על ארבעה שנכנסו לפרדס, הם רצו להכיר את הפלרומה, ולהגיע אל הגזע. מבין הארבעה אחד הציץ ונפגע, אלישע בן אבויה ירד לתרבות רעה, אחד הציץ ומת, ורק ר' עקיבא נכנס ויצא בשלום. אין ספק שכאן ניתן לראות יסודות גנוסטיים מובהקים, האדם שואף אל הפלרומה ורוצה לחזות בשלמות. ר' עקיבא מתאר את אחד ההיכלות שהוא עשוי כולו שיש ממורט ונראה כמים אל תאמרו מים מים" אומר ר' עקיבא מכיוון שאז תשקעו בעצמכם, בביקורת העצמית שלכם. בניגוד לקבלה המאוחרת השואפת לאיחוד עם האל בקבלה המוקדמת יש רצון לצפות בו, ולא לוותר על העצמיות של האדם.

מדוע קוראת לעצמה הקבלה קבלה? קבלה פירושה מסורת, מסורת שאב מעביר לבנו ורב אל תלמידו, אפשר לומר זאת אחרת זוהי מסורת אותה התלמיד מקבל מרבו או מאביו. מסורת מטבעה היא מקודשת "משה קיבל תורה מסיני" ומקורה הוא אלוהי על כן יש להעביר אותה כלשונה המדוייק לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה דבר. זוהי עמדה קיצונית שמרנית מובהקת. אלא שטמון בה אף יסוד הפוך מסורת שאינה מתחדשת היא תקועה בעבר ולכן מאבדת את הרלוונטיות שלה, בכדי לשמר רלוונטיות יש צורך בחידוש, מתמיד.

מה הפתרון? הפתרון הוא בדרך של פרשנות. הפירוש יוצא מנק' הנחה שהיא מתעסקת בדבר אלוהים, מכאן שהוא שלם ומוחלט. בכל דור משתנה הפרספקטיבה האנושית וכך בכל דור נתפסת חלקיות מן האמת המוחלטת הזו, שמאופייה היא מכילה את כולן ("70 פנים לתורה"), הפרשן למעשה אינו מחדש דבר מדעתו אלא מציג לבני דורו חלקיק קטן מן האמת המוחלטת. דרך זו עונה על הקושי כי למעשה יש בה חידוש אך החידוש הוא בתפיסה ולא באמת עצמה.

המהר"ל מפארג מקשה על הביטוי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כיצד יתכן הדבר? הרי אמת יש אחת. בתשובתו הוא ממשיל משל, האמת האלוהית היא עיגול, שני נקודות על המעגל לכאורה מביטים על כיוונים מנוגדים, אלא שמבחינת האל העיגול הוא אחד, והנקודות השונות הן נקודות על ציר אחד. הקבלה קוראת לעצמה קבלה מכיוון שכך היא תופסת את עצמה, חלק מן היהדות על אף היסודות הפרובלמטיים שבה. ביטוי החוזר בקבלה הוא "ככתוב" המקובל רואה את עצמו פרשן, בנוסף הקבלה קוראת לעצמה כך מכיוון שהיא רואה בעצמה המשך ישיר של מיסטיקה יהודית מוקדמת יותר.

הקבלה מאז ומעולם היא איזוטרית ואליטיסטית, המקובלים חושבים שלהם יש "אור" שלאדם פשוט אין, אין כרגע. ביום מן הימים אומר הזוהר כשהעולם יהיה מוכן לכך גם קטנציק יוכל להחיות מתים אך אין זה המצב כרגע.

חזרה אל: מבוא לקבלה

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

חמש שאלות לזיהוי חרטטנים

חמישה כללי אצבע שיעזרו להם לזהות חרטא כשאתם פוגשים אותה ולהתמודד עם טענות ומידע שמוצג בפנינו. המדריך להמנעות מחרטטנים

להשתפר: