התנהגותם של ילדים בעלי הפרעת חרדה מאופיינת ברגישות יתר, פחדים לא מציאותיים, ביישנות ופחדנות, תחושות רחבות היקף של אי כשירות, הפרעות שינה ופחד מביה"ס. ילדים שאובחנו כבעלי הפרעת חרדה מנסים בד"כ להתמודד עם פחדיהם ע"י פיתוח תלות מופרזת בזולת לקבלת תמיכה וסיוע. שתי התסמונות שלהלן שכיחות יותר בקרב בנים:

• הפרעת חרדה פרידה: הפרעת החרדה השכיחה ביותר בתקופת בילדות. ילדים אלה מאופיינים בפחדים לא מציאותיים, ברגישות יתר, במודעות עצמית גבוהה, סיוטי לילה וחרדה מתמדת. הם חסרי ביטחון עצמי, חוששים ממצבים חדשים ונוטים להיות לא בשלים לגילם. בד"כ הם תלותיים במידה מופרזת בעיקר בהוריהם. חרדה מופרזת בכל הקשור לפרידה מדמויות התקשרות המרכזיות (האם וסביבת הבית). במקרים רבים ניתן לזהות גורם דחק פסיכו-חברתי ברור כגון: מוות במשפחה או של חיית מחמד. ילד בעל הפרעת חרדת פרידה המופרד מהוריו ישקע בפחדים חולניים שמא יחלו ו/או ימותו, ייצמד בחוסר ישע למבוגרים, יתקשה לישון ויעשה תובעני מאוד.

• הפרעת חרדת יתר: מאופיין בדאגה מופרזת ופחד מתמיד ועקשני אבל פחדיהם אינם ספציפיים ואינם נובעים מאירוע מעורר דחק שהתרחש לאחרונה. ילד כזה מודאג מאירועים שיתרחשו בעתיד והוא טרוד בבעיות שוליות. חרדה זו יכולה להתבטא גם גופנית: כאבי בטן, קוצר נשימה, סחרחורות. מאפייני אישיות עשויים להיות רעיונות פרפקציוניסטים וספקות כפייתיים בעצמם.

גורמים סיבתיים בהפרעות חרדה:

• רגישות מבנית יוצאת דופן, התניית קולות באמצעות גירויים שליליים.
• ערעור תחושות וביטחון עקב מחלות. אופי טראומטי של שינויים מסוימים בחיים.
• השפעת ההורה, אם הוא חרד הילד נוטה להזדהות.
• הורה אדיש או מנותק מהתפתחות הילד.

טיפולים:

הפרעות החרדה של הילדות יכולות להימשך גם בתקופות ההתבגרות והבגרות המוקדמת. בתחילה הן מביאות להתנהגות לא מסתגלת נמנעת, ואח"כ לחשיבה ולהתנהגות ההולכות ונעשות ייחודיות וחריגות יותר, אך בד"כ זה לא קורה.

הטיפול הפסיכו-פרמקולוגי בהפרעות חרדה של ילדים ומתבגרים נעשה יותר ויותר רווח כיום. אף שיעילותן של תרופות כגון: אימיפראמין בטיפול בבעיות כגון: הפרעת חרדת יתר מוטלת בספק.

כמו כן, יש לנקוט במשנה זהירות באבחון עקב אי הוודאות שבאבחון ומאחר ולעיתים מתלווה להפרעה הפרעות נוספות (דיכאון או ADHD).

טיפול התנהגותי= תרגול באסרטיביות, סיוע בהשתלטות על כשירויות בסיסיות והקהיית רגישות עם אובייקט מסוים בפועל כי אצל ילדים זה לא פועל על דמיון. משתמשים בטיפול התנהגותי במערכת החינוך.

חזרה אל: מבוא לפסיכופתולוגיה