הפרעות התנהגות בילדות: המוקד הוא התנהגות תוקפנית או אנטי חברתית. בהפרעות אלה חשוב להבחין בין מעשים אנטי-חברתיים מתמידים, שבהם נרמסות זכויותיהם של האחרים, לבין מעשי קונדס חמורים פחות שמעוללים לעיתים קרובות ילדים ומתבגרים נורמליים.
הפרעות התנהגות כרוכות במעשים רעים שיכולים להיות מנוגדים לחוק. עבריינות נוער הוא המונח המשפטי לציון עבירות על החוק של קטינים.
ההתנהגות עשויה להצטייר כדומה מאוד לשלבים הראשונים של הפרעות אישיות. קשה להבחין בין הפרעת התנהגות, דפוס התנהגות של "קדם עבריינות" ושלבים מוקדמים של אישיות אנטי חברתית.
אך לא כל הילדים הלוקים בהפרעת התנהגות לוקים בהפרעת אישיות אנטי חברתית או פונים לחיי פשע.
תסמיני התנהגות עיקריים: הפרה מתמדת של כללים וזלזול בזכויות הזולת. ילדים אלה מראים עוינות גלויה או סמויה, מרדנות, תוקפנות גופנית ומילולית, מריבות תכופות, נקמנות והרסנות, שקרים, גניבות ופרצי זעם. הם נוטים להיות חסרי עכבות מיניות ותוקפנות מינית. חלקם עוסקים בהצתות, השחתת רכוש, שוד ואפילו רצח!
לילדים אלה ישנה נטייה להתנהגות אנטי חברתית בהיותם בוגרים.
גורמים סיבתיים: גורם מרכזי הוא בד"כ רקע משפחתי פגום.
התנהגות אנטי חברתית אצל ילדים בעלי הפרעת התנהגות באה לידי ביטוי בתופעה הנקראת:
הפרעת התרסה-התנגדות: זהו דפוס חוזר ונשנה של התנהגות דווקאית, מתריסה, לא צייתנית ועוינת כלפי דמויות סמכות הנמשכת לפחות 6 חודשים. הפרעה זו מתחילה בד"כ עד גיל 6 ואילו הפרעת התנהגות מלאה אינה לפני גיל 9. מבחינה התפתחותית, לכל מקרי הפרעת ההתנהגות קדמה הפרעת התרסה-התנגדות, אף שרק כ- 25% מכלל הילדים הלוקים בהפרעת התרסה-התנגדות מפתחים הפרעת התנהגות תוך 3 שנים.
גורמי הסיכון להתפתחות הפרעת התרסה התנגדות ולהפרעת התנהגות הם: חיכוכים משפחתיים, קיפוח חברתי כלכלי והתנהגות אנטי חברתית של ההורים.
משערים כי נטייה גנטית למשכל מילולי נמוך, לבעיות נוירו-פסיכולוגיות קלות ולמזג קשה, היא המכשירה את הקרקע להפרעת התנהגות זו. מזגו הקשה של הילד עלול להביא להתקשרות לא בטוחה משום שהוריו מתקשים להעניק לו הורות טובה. כמו כן, משכל מילולי נמוך ו/או ליקויים נוירו-פסיכולוגיים קלים (פגם בשליטה העצמית) סוללים לילד מסלול חיים רצוף קשיים.
ילדים המפתחים הפרעת התנהגות בגיל מוקדם נוטים לפתח בבגרותם פסיכופתיה או הפרעת אישיות אנטי חברתית הרבה יותר ממתבגרים המפתחים הפרעת התנהגות בפתאומיות בגיל ההתבגרות. גם מערך גורמי הסיכון שונים בין אם ההפרעה התפרצה בגיל הילדות לעומת גיל ההתבגרות.
טיפולים:
הטיפול בהתנהגותו של ילד מופרע לא יהיה יעיל אלא אם כן יימצא אמצעי כלשהו לשינוי סביבת הילד.
מודל הלכידות במשפחה: הורים שלוקים במיומנויותיהם כהורים אינם מצליחים לחברת את הילד מאחר והתנהגותם שלהם אינה עקבית וכך הם מחזקים בילדיהם התנהגות לא נאותה.
השערת כפייה = הילד חומק מביקורת ע"י החרפת התנהגותו השלילית, ההורים מגבירים את פעילות הגומלין והביקורת, והילד מחקה את זעמם הגובר והתוקפני. ולכן יש ללמד את ההורים מיומנויות הורות חדשות, חיזוק התנהגות חיובית ושלילה של שלילית, להורים קשה ללמוד שיטות התנהגותיות חדשות, בייחוד כאשר הם מסוכסכים ביניהם או פרודים.
חזרה אל: מבוא לפסיכופתולוגיה
