סרן קירקיגור– חי במחצית הראשונה של המאה ה19. הוא מגיב נגד הפילוסופיה של הגל. טוען שהקיום האנושי הלך לאיבוד. הוא הראשון שמתרכז בפילוסופיה של הקיום האנושי. היה דתי ואנטי ממסדי.
קירקגור טוען שמה שצריך הוא לברר עם עצמי מה עלי לעשות? ולא מה עלי להכיר. החשוב למצוא אמת שתהה אמת עבורי. אמת שלמענה ארצה לחיות ולמות. מה שחסר הוא לחיות חיים אנושיים שלמים ולא רק חיי הכרה. לפתח רעיונות השאובים מהוויתי הפרטית.
האמת אינה אובייקטיבית , כל אחד והאמת שלו. מדובר מה האדם עושה, מה קיים (לא על מחשבה). במציאות האנושית הוא מתעניין רק בממשי, לא במופשט.
משפחתו דתית. הוא רצה להראות לאנשים מהי אמונה- 3 ספירות
- שלב אסתטי (הנאה)
- שלב אתי
- שלב דתי- אדם הופך ליוצא מהכלל
להפוך ליחיד בעיני אלוהים. (הדגם מבחינתו הוא אברהם שמקריב את בנו יצחק)
"אלוהים חי" – הוא מתעניין באלוהים וביחס אליו. השפעה של הקיום האלוהי על הקיום שלי. מה זה עושה לי? איך החיים שלי מושפעים עי הקיום של אלוהים?
פרדריך ניטשה- מחצית שניה מאה 19. אתאיסט, מנסה להשתחרר מאלוהים , מבקר תרבות של 2500 שנה. מאמין שהתרבות הנוצרית הפרוטסטנטית החלישה את האדם. מאמין שצריך להתחזק, להיות בעל עצמה.
המדע העליז-" אלוהים מת, לא יחיה עוד ואנו רוצחיו. האם לא הדין שאנו נהיה האלוהים, שאנו זכאים לגדלות." הטענה היא שלא צריך תלות, אל תעשה עצמך קטן, תהפוך אתה לאלוהים. (בדבריו ניטשה מדבר על האלוהים הפרוטסטנטי- אדם זקוק שיצילו אותו, שיוציאו אותו מהבור, התלות היא מוחלטת).
אביו של ניטשה היה כומר לותרני. למד פילוסופיה ותיאולוגיה, מאמין שאין צורך בתלות בכלל. תעצב את עצמך , אל תהיה מעוצב עי אחרים.
"אלוהים מת"- ניטשה מנתק את האדם מהקיום האלוהי. הוא מאדיר את האדם. השאלה על קיומו של אלוהים היא לא רלוונטית. מה שמשנה זה איך אני חיה "בידיעה" שאין אלוהים. שאני במרכז, שאני בעלת הכוח.
מרטין היידגר- מאה ה20. מאמין בחשיבות הקיום האנושי, ושהקיום משקף את" ההויה"BEING מרכז את החיים וההויה.
האדם לפי היידגר הוא "יש לקראת המוות". חרדת מוות- כרגש בסיסי ביותר.
אונטולוגיה- תורת היש.
אנשים מסתתרים מכך עי- פטפוט, דו משמעות וסקרנות. יש לאדם דרכים להמלט מלהתעסק במוות של עצמו. > אדם אותנטי מתעסק במוות, יודע שהוא זמני.
הוא מבדיל בין "יש אנושי" (אדם רגיל) לבין "ישות" (אדם נעלה), היש האנושי הוא צל של הישות
ז'אן פול סארטר– מאה ה20. האדם הוא חופשי. הפרט בוחר את חייו , מבין אינסוף בחירות הוא בוחר מה רוצה. מדגיש את הבחירה.
מה משמעותה של החוויה הפרטית שלי? איך אעניק לחוויה משמעות אשר תהפוך אותי לאותנטי וייחודי.
מבחין בין: יש שלעצמו- אובייקט (עץ, אבן..)
יש עבור עצמו- יכולת רפלקציה ובחירה
בחירה=אני קיים
האדם לפי סארטר בוחר מתוך מגוון של בחירות. האדם מאיין (שולל). לאדם האותנטי יש בחירה. "אנו נידונים להיות חופשיים". סארטר אומר "הגיהנום זה החיים"
המבט הופך את האדם מסובייקט לאובייקט
הבעיתיות היא שהאדם מפתח מבט שלילי, תחתיו האדם הופך מסובייקט לאובייקט (אנטישמיות היא דוגמא לכך- מבט שלילי הופך את האדם מסובייקט לאבייקט)
אדמונד הוסרל– פנומנולוג- תורת התופעות. "הדברים מופיעים לפנינו , העולם החומרי מאופיין עי סיבתיות , נשלט עי סיבתיות. עולמו של האדם הוא אחר- לאדם יש תודעה. התודעה מאופיינת בהתכוונות (כוונה).
העולם כפי שהוא מופיע אצלי
התעניין במצבי תודעה שונים- שיפוט, תפיסה, אמונה..
הוסרל מעוניין בתכנים של התודעה. לכאורה אין קשר בינו ובין האקס' . הקאס מתענינים במצבים קיומיים והלכי רוח שונים (חרדה, תקווה, בושה, שעמום…) אך הם הפנומנולוגים, מתענינים גם בתופעה- איך משהו בא לידי ביטוי, איך מופיע בעולם. אך לא מתענינים בהבהרה של התופעה (למה?) אלא בתיאור בלבד של התופעה (מה?)
מהצד היהודי-
מרטין בובר- אני ואתה. הקיום הוא דו קיום. יש קשר לסביבה.
פרנץ רוזנצוויג- כוכב הגאולה
עמנואל לוינס- למד אצל היידגר, מצא הרבה בעיות. מפתח פילוסופיה חדשה לחלוטין המאפשרת להתמודד עם הפילוסופיה של היידגר.
מטאפיזיקאי.
כאשר היידגר מגדיר את האדם כיש לקראת המוות, האני האמיתי הגבוה ביותר, האותנטי מאופיין עי דאגה לא למוות של עצמו אלא למוות של אדם אחר. "אני, אני מכיוון שאני בקשר עם הלא אני"- הסביבה נותנת לי את הזהות שלי
חזרה אל: אקזיסטנציאליזם יהודי
