הסיפור החוזר במקרא

בתנ"ך ישנם מספר מקרים בהם סיפור חוזר על עצמו בשתי צורות שונות. לרוב הסיפור הראשון הוא האובייקטיבי , מסופר מפי הכתוב שמופיע בפירוט ובאריכות ואילו הסיפור החוזר מסופר ע"י הדובר בצורה סובייקטיבית וקצרה יותר.

סוגי ההבדלים שקיימים בין הגרסאות:

1.נקודת מבט אובייקטיבית/ סובייקטיבית.

  1. השמטות מילים משפטים, פרטים.
  2. הוספות של פרטים.
  3. היפוך הסיפור.
  4. סדר הפרטים שונה.
  5. הכללה/ פירוט.
  6. סילוף של הדברים בגרסה השנייה, הגזמה.
  7. שינוי סגנון- גבוה/ נמוך, מלכותי/ יומיומי.

דוגמאות לסיפורים חוזרים:

בראשית פרק ל"ט- פרשת אשת פוטיפר

סיפורי יוסף בנויים על דרך של עליות ומורדות. כאשר יוסף מאבד בגדים- הוא יורד ממעמדו. כאשר יוסף מקבל בגדים- הוא עולה בדרגתו. כל הסיפורים הולכים בזיגזג- עלייה וירידה, עליה וירידה. עליה ראשונה- יוסף מקבל כותונת פסים- מעמדו בבית אביו עולה. כאשר אחיו זורקים אותו לבור ומפשיטים את כותנתו- הוא יורד בדרגה. מהבור הוא מגיע למצרים, לבית פוטיפר, שר הטבחים. שם הוא עולה לגדולה וממונה לאמרכל ראשי- פקיד ראשי האחראי על עבודות הבית והשדה, שם נטפלת אליו אשת פוטיפר "ותתפסהו בבגדו" ומנסה לפתותו, הוא בורח ומשאיר את בגדו אצלה- ושוב יורד במעמדו ומגיע לבית האסירים. בבית הסוהר הוא פותר את חלומות שר המשקים והאופים ולכן עולה שוב בגדולתו ומוזמן לפתור את חלומות פרעה- חלום השיבולים והפרות, אז מלבישים אותו בבגדים חגיגיים- הוא עולה בדרגה והופך לסגנו של פרעה. אז הוא גם מושיע את אחיו.

יוסף מגיע אל בית פוטיפר. החלק הראשון מתאר את עלייתו המהירה ושגשוגו בבית פוטיפר, החלק השני מספר את סיפור אשת פוטיפר, והחלק השלישי- ירידתו לבית הסוהר.

החלק הראשון- ע"פ פרק ל"ו, האחים רצו להיפטר מיוסף ולהשאירו בבור. יהודה דאג לו ורצה שיישאר בחיים ולכן החליט למכור אותו לעבד. השיירה הישמעאלית (לא ברור האם אלו מדיינים- כמו שהיה כתוב בפרק הקודם או ישמעאלים) לה נמכר מגיעה ומוכרת אותו במצריים ל"פוטיפר, סריס פרעה , שר הטבחים, איש מצרי " – 4 תארים לאותו אדם.

פוטיפר ראה ש"ה' מצליח בידו"-  איך ראה זאת? ע"פ רש"י– יוסף הזכיר את ה' בכל מצב.

ע"פ הפשט– פוטיפר רואה שבכל צד יוסף מצליח ומבין שכנראה יש אל שעוזר לו. יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר והוא ממנה אותו למנהל. בזכות יוסף הגיעה ברכה לבית כולו. "ולא ידע איתו מאומה כי אם הלחם אותו הוא אוכל"- הפשט אומר- בכל נתן לו מרחב פעולה, פרט לכך שהם לא אכלו יחד לחם. כך היה גם כשאחי יוסף באו למצרים והמצרים לא אכלו איתם לחם.

המדרש אומר- הלחם הוא אשת פוטיפר, אותה לא נתן ליוסף .

התנ"ך מתאר אנשים בשתי צורות

א. היגד– כאשר התנ"ך אומר במפורש, בצורה ישירה את המהות הפנימית (תכונות או מצבי נפש- כמו, מר נפש) או המראה של הגיבורים. היא בד"כ באה ע"י הכתוב אך לעיתים ע"י הגיבור עצמו (כמו אברהם שאמר לשרה להתחזות לאחותו, הוא מתארה כאישה יפת מראה).

ב. הראיה– הדרך הנפוצה יותר, התנ"ך מראה מי הגיבור שלפניך באמצעות מעשים או דיבורים. זוהי דרך עקיפה, דרכה לומדים על אופי הגיבור.

לכל תיאור יש סיבה לקיומו ודווקא במקום בו מצוין. ההערכה של הדמות איננה קלה כיוון שתלוי מי מעריך אותה ואיזה משקל נותנים לכל אמירה או התנהגות.

את יוסף אנו מכירים בשתי דרכים אלו.

"ויוסף יפה תואר ויפה מראה"- זה מזכיר את רחל, אימו שהייתה יפת תואר. יופייה תואר כשסופר על ביקור יעקב אצל לבן (בבראשית פרק כ"ט).

ע"פ רש"י– תואר= הפרצוף, קווי מתאר. מראה= זיו קלסתר- מאור פנים, קרינה.

ע"פ אבן עזרא– יפת תואר = כל איבר בפנים- העין, האף הפה- יפה- זהו הפרט. מראה = הכל יפה- זהו הכלל, "או מראה על עין הפנים הנראה"- צבע הפנים, מראה הפנים.

ע"פ רד"ק– רחל הייתה יפת תואר בלא שום מום בעולם. תואר על צורת הפנים ושאר האיברים בגוף וקומת הגוף, יפת מראה- על הבשר (צבע העור) שהיה לבן ואדום והשיער שחור (זה לקוח משיר השירים).

תיאור זה של יוסף איננו מופיע במקום אזכורו הראשון, בפרשת יוסף ואחיו כיוון שהמקרא שותל אותו במקום שבו יש צורך להבין מדוע אשת פוטיפר חשקה בו.

ע"פ המדרש– יוסף היה עומד כל היום מול הראי ומסלסל בשיערו. "אביך מתאבל עליך ואתה מסלסל בשיערך?" ולכן יוסף מועמד בניסיון של אשת פוטיפר.

סיפור אשת פוטיפר מופיע 3 פעמים:

גרסה ראשונה (פס' ז' עד י"ב) – סיפור הכתוב שהוא המפורט ביותר. אשת פוטיפר מבקשת מיוסף שישכב איתה. יוסף מסרב "ויאמר אל אשת אדוניו"- משפט זה מעצים את סירובו- הוא מסרב לאשת אדוניו שלה אסור לסרב והוא ירא ממנה- כי היה ירא אל ה' יותר.  הוא אומר לה שאדונו התיר לו הכל פרט אליה (אולי הלחם שהוזכר קודם?) ואם יעשה זאת הוא יחטא לאלוהים. הוא מסביר לה שזו עבירה לה' ובין אדם לחברו- הנמקה כפולה לסירובו.

אשת פוטיפר ניסתה לפתותו יום יום אך הוא לא התפתה. "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות אצלה"- מדוע הכפילות?- ע"פ אבן עזרא– הוא לא מוכן גם לשכב בקרבתה ולא לדבר איתה.

ע"פ רמב"ן– אפילו שישכב אצלה בסמוך עם בגדים או לדבר עימה שיחות. יום אחד כאשר לא היה אף אחד בבית (אולי היא סילקה את כולם) ניסתה שוב – תפסה בבגדו "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה"- הוא השאיר את בגדו העליון אצלה וברח. מדוע וינוס ויצא?- עד הדלת הוא נס, ברח, ואז יצא החוצה.

גרסה שנייה- (פס' י"ג עד ט"ו)– אשת פוטיפר קוראת לאנשי ביתה כדי להכין אליבי לבעלה. אנשי ביתה לא היו בבית- אולי היו בחצר.. היא  אומרת להם שיוסף ניסה לשכב עימה וכשראה כי היא צועקת- ברח החוצה והשאיר את בגדו אצלה.

ישנו מדרש שמשווה בין מרדכי היהודי ליוסף ששניהם היו משני למלך ושניהם עמדו בניסיונות והכשלות מידי אחרים.

ע"פ גירסתה של אשת פוטיפר יש היפוך וסילוף מוחלט של הסיטואציה. בנוסף היא מוסיפה את צעקתה שלא הייתה (פעמיים). בגרסתה נאמר "ויעזוב בגדו אצלי" לעומת הכתוב המקורי "ויעזוב בגדו בידה"- מפחיתה את האקטיביות שלה בעניין. בנוסף לכל אלה היא פתחה ב"ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו"- היא מנסה להכתים את יוסף ע"י תיאורו כזר, עבד שהעז לעשות דבר כזה. בעקיפין יש לה פה גם האשמה כלפי בעלה שהביא אותו לביתם.

בגרסה השלישית (פס' י"ז – י"ח)- גרסה עוד יותר קצרה- היא מספרת את גרסתה לבעלה- היא הוסיפה "עבד עברי" ולא "איש עברי" ע"מ להשפילו כמה שיותר. לעבדים לא אמרה זאת כי גם הם עבדים ורצתה להשיג את הסולידריות שלהם. היא טשטשה את רצונו לשכב איתה. הפגיעה של העבד היא בה ולא בנו ("לצחק בי"). אומרת "וינס החוצה" בלבד. "ויהי כהרימי קולי ואקרא"- היא לא מספרת שצעקה, כמו שסיפרה לעבדים אלא רק שקראה, היא ממתנת זאת כי העבדים לא שמעו את צעקתה.

אולי גרסה רביעית- "כדברים האלה עשה לי עבדך"- ללא פירוט.

"וייחר אפו"- אולי על אשתו כיוון שהכיר אותה ואולי על יוסף שפגע באשתו ובאמונו.

פוטיפר כלא את יוסף בכלא מכובד בו כלואים כל בכירי המלך. אם היה מאמין לגרסת אשתו לגמרי, כנראה שהיה מוציאו להורג.

 

מהן מטרות הסיפור?

ע"פ רד"ק– "ויהי אחר הדברים האלה (פס' ז' ) יוסף היה גדול ונכבד ויושב לבטח בבית השר, וקרה לו האירוע הלא נעים עם אשת פוטיפר- והכל היה סיבה מה' לטובתו לטובת אביו ואחיו אף על פי שהיה קשה בתחילה, לטובה היה בסוף…. ונכתב הסיפור הזה להודיע סיבת הדברים ואם יקרה לאדם המקרה הזה יבטח באל וידע שהכל לטובה. ונכתב גם כן להודיע צדקו של יוסף ושילמוד אדם ממנו לכבוש את יצרו שלא יטה לדבר עבירה ולשמור אמונה למי שבוטח בו, יהיה מי שיהיה ולא ישקר בו".- יש פה היבט דתי ומוסרי- ערכי.

2. בראשית פרק כ"ד- פרשת העבד ורבקה

אחת הפרשות הארוכות בתנ"ך. סיפור העבד ורבקה בבראשית כ"ד הוא סיפור מציאת שידוך ליצחק ליד הבאר. מפגשים נוספים שהיו ליד הבאר- משה וציפורה, יעקב ורחל. במקרה שלנו, לא החתן (יצחק) היה במפגש אלא בא כוחו- העבד. הבדל נוסף הוא שבסיפורים האחרים החתן עמד במבחן- יעקב ומשה הוכיחו את גדול כוחם ונדיבותם, ובמקרה של רחל, היא נבחנה מבחן אופי. יש פה שאילה של הבת- מבקשים את הבת, הסכמתה לנישואין, מתן מוהר, טקס פורמאלי, סעודה ומשתה- כל רכיבי הנישואין.

חז"ל אמרו- "יפה שיחתם של עבדי בתי אבות יותר מתורתם של בנים"- השיחה של העבד בסיפור זה יפה יותר, חשוב יותר מהלכות מפורשות בתורה של הבנים עצמם, של עם ישראל שהרב פעמים מופיעים ברמזים ובקצרה. למרות זאת, העבד לא מוזכר בשמו.

בסיפור זה יש 2 דמויות ראשיות (העבד ורבקה)- עליהן הכתוב מרחיב. ו-3 משניות (אברהם, יצחק ולבן).

בתיאור של רבקה יש גם היגד- הייתה טובת מראה וגם הראיה- כל מעשיה ודבריה.

יש גם שיחות רבות- שיחת אברהם עם העבד לפני יציאתו לדרך, שיחת העבד עם רבקה, שיחת העבד עם באי ביתה של רבקה…

האקספוזיציה קצרה– פן הזמן- אברהם זקן ולכן אין הרבה זמן, הדבר דחוף (זה היה אחרי פטירת שרה), צריך למצוא כלה ליצחק. יצחק בערך בן ארבעים ואברהם בן 140. "ה' ברך את אברהם בכל"

ע"פ אבן עזרא– "באורך ימים וכבוד ועושר ובנים".

הצגת העבד לראשונה- "עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו" יש הטוענים כי העבד הוא אליעזר כיוון שזה העבד היחיד של אברהם המוזכר בפרקים אחרים.

השבעת העבד- ידו תחת ירך אברהם (יש הבדלי  מעמדות ולכן אין תקיעת כף).- הוא נשבע לו לא לחתן את יצחק מבנות הכנענים שחיים בארץ- שלא יתבולל- עדיף להביא בחורה מארצו מולדתו ארם נהריים שתתערה בארץ ותתגייר. כמו כן, אם כבר מגיירים, הוא מעדיף שזה יהיה ממשפחתו. הסבר נוסף- בנות הכנענים היו גרועות. דבר נוסף- כדי שהירושה לא תלך אל הכנענים.

העבד חושש שאולי הכלה לא תרצה לבוא לכאן, האם להביא את יצחק לשם? אברהם עונה לו שהבן שלו לא ירד לשם- אם הכלה לא תסכים לבוא, הוא פטור מהשבועה.

"מגמלי אדוני"- הגמלים יצאו זמומים כדי שלא יאכלו משדות אחרים. "וכל טוב אדוניו בידו"- לקח מוהר- ומכל טוב/ שטר מתנה נתן בידן- צ'ק פתוח.

"ויברך את הגמלים"- הוריד אותם על הברכיים ליד הבאר. העבד מתפלל לה' ומבקש ממנו סימן לבחירת כלתו של יצחק- זו שתשקה גם את גמליו כשיבקש ממנה להשקות אותו. אם היא צריכה להטות את הכד, זה אומר שהיא כבר שאבה מים והיא יכולה לומר לו שיבקש ממשהי שעדיין לא שאבה מים. לכן זהו מבחן כפול.

האם מותר לעשות סימן כזה?יש על כך מחלוקת הלכתית- יש הטוענים כי זהו ניחוש ("נחש") והתורה אוסרת לנחש.

הרמב"ם, שעסק בהלכות עבודת כוכבים, טען כי נחש זה- אם אראה שועל, סימן שאפגוש אדם רמאי- אמונות תפלות. לכן מה שעשה העבד כן נחשב נחש. לעומת זאת, אחרים טוענים כי זה לא נחשב נחש.

לאברהם 2 אחים- נחור והרן. בנו של הרן הוא לוט. נחור נשוי למלכה ולהם נולד בתואל. לבתואל 2 ילדים- לבן ורבקה.

בעצם, הנכדה של נחור אחי אברהם תתחתן עם בנו של אברהם. האזכור של השושלת הזאת בא להראות שרבקה היא ממשפחתו של אברהם.

רבקה יוצאת לקראת העבד אל הבאר. היא כבר שאבה מים, והיא טובת מראה מאוד (זה טוב, אך פחות מהתיאור של רחל), בתולה. העבד מבקש ממנה מים, היא משקה אותו ולאחר מכן את גמליו, עד שירוו (גמלים שותים הרבה..).

בקטע זה יש חזרה של תכנון לעומת ביצוע– האם רבקה עשתה מה שהעבד ציפה ממנה?

  • בתכנון הוא אומר "הטי נא כדך ואשתה" ובפועל הוא אומר "הגמיאיני נא מעט מים מכדך".
  • הוא תכנן שהיא תטה את הכד, ובפועל היא מורידה את הכד.
  • הוא תכנן שהיא תאמר לו שתשקה אותו ואת גמליו אך בפועל היא מסיימת להשקות אותו ורק אח"כ רצה להשקות את גמליו- זה יותר מהמצופה כיוון שהיא עשתה הפרדה בינו לבין בע"ח, היא דאגה לכבודו ולנוחיותו- היא לא רצתה שישתה מהר לכן רק לאחר שסיים דאגה לגמלים.

העבד שואל אותה לייחוסה, שואל האם יש בביתם מקום ללון לו ולעוזריו וגמליו- היא עונה לו לפי הסדר על ייחוסה ושיש מקום לכולם.

העבד נותן לה את המוהר (נזם זהב ושני צמידים) לפני שהוא יודע את זהותה. יכול להיות שהסימן שקיבל מספיק לו. מצד שני, רבקה איננה מתייחסת למתנותיו בתשובותיה. כמו כן, לא כתוב שהוא שם את הצמידים על ידיה, לכן אולי הוא רק הראה לה אותם או שמסופר שהצמידים היו מיועדים לה. התכשיטים הם כאות תודה למאמצה. כמו כן, כרמז להמשך- שהוא יבקש את ידה.

הנערה רצה ומספרת על הדברים "לבית אימה" (ולא לבית אביה). אחיה של רבקה, לבן, כשראה את הנזר והצמידים, הגמלים ושמע את סיפורי אחותו, רץ אל העבד ומכניס אותו לביתם בהתלהבות. התנ"ך מתייחס אליו כאל רודף בצע.

המדרש טוען כי רבקה בת 3 בזמן זה- בסוף סיפור העקדה מספרים על ייחוסה של רבקה (שהיא נולדה לבתואל)- יצחק היה בן 37 בעקדה והתחתן בן 40- כלומר שהיא בת 3. ע"פ הפשט זה לא הגיוני והיא בוגרת יותר. דעה נוספת היא שהיא בת 14.

העבד לא מוכן לאכול עד אשר יסיים את דבריו.

כעת בא הסיפור החוזר מפי העבד: הוא מציג את עצמו- "עבד אברהם אנוכי". הוא מפרט את עושרו של אברהם (לעומת המקור- "וה' ברך את אברהם בהכל"- בסיפור המקורי), החתן הוא בן יחיד והוא היורש היחיד- כל זה נועד להרשים את בתואל ולשכנעו לתת לו את רבקה.

העבד אומר שאברהם שלחו "אם לא אל בית אבי תלך אל בית משפחתי"- אך במקור- אברהם שלחו "אל ארצי ואל מולדתי"- הוא בעצם מדגיש שאברהם רוצה כלה ממשפחתו, זה גם נועד לשכנעם.

במקור העבד שואל את אברהם "ואולי לא תלך האישה אחרי?" אך פה העבד אומר "אולי לא תלך האישה אחרי", האם אחזיר את בנך לשם?- הוא לא מזכיר זאת כדי לא לתת להם את האפשרות הזאת.

העבד מספר על תפילתו ובקשת הסימן מה', על הפגישה עם רבקה, ושהיא אמרה לו- "שתה וגם גמליך אשקה"- הוא שינה את מה שאמרה באמת למה שאמר בתכנונו. הוא עשה זאת כדי להראות שזה מה'. הם מאמינים במאגיה, וכדי שלא יגידו שהיא עשתה אחרת מהסימן שביקש, הוא התאים את מה שאמרה לו בדיוק לאופן בו ביקש את הסימן.

בסיפורו למשפחתה, אומר העבד שקודם שאלה לגבי ייחוסה ורק אח"כ נתן לה את המתנות (לכן יכול להיות שבאמת כך היה בפועל).

הוא מטשטש גם את העניין הדתי וההבדלים בין אמונתם לאמונתו השונה של אברהם.

המגמה הכללית של העבד היא לשכנע לתת את רבקה ליצחק ולכן הוא מטשטש את כל הספקות שיכולים להיות להם.

העבד שואל אותם לתגובתם- "ויען לבן ובתואל" (- הבן עונה לפני האב)- "מה' יצא הדבר הנה רבקה לפניך".

אז מוציא העבד כלי כסף וזהב- מתנות נוספות לרבקה, "ומגדנות נתן לאחיה ולאמה"- הוא הביא מתנות גם למשפחתה. מגדנות= דברי מתיקה. האבא לא מוזכר פה בכלל.. לפי המדרש האב רצה להכשיל את העסקה ולכן העלימו אותו מהסיפור.

אבן כספי אומר- את הדברים היקרים העניק לרבקה כי זה יחזור איתם הביתה, למשפחתה נתן דברי הבל.

אחיה ואימה רוצים שהיא תשב איתם עוד עשור (כנראה שנה) ואז תלך . הם שואלים את רבקה לדעתה "התלכי עם האיש הזה?" (הם קוראים לו איש ולא עבד). רבקה אומרת שהיא רוצה ללכת עם האיש. היא הולכת איתו ואיתם מניקתה (האם היא עדיין יונקת? אולי היה נהוג שהמינקת הופכת לעוזרת).

הם חוזרים יחד הביתה .

 

חזרה אל: אמצעים אמנותיים במקרא

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות