עמנואל ולרשטיין – סיכום

עמנואל ולרשטיין מדבר על מערכות כלל-עולמיות, אחד ממשיכיו של מרקס. סוציולוגים של מאקרו שואלים את עצמם תמיד מהו גבול שדה המחקר שלהם. ולרשטיין אומר שיחידת הניתוח של מרקס, הכלכלה הלאומית, היתה קטנה מדי ולא נכונה. הוא מדבר על מערכת עולמית – יחידה אנושית שיש בה מערכת של חלוקת עבודה אחת וריבוי של תרבויות או יחידות לאומיות.

חלוקת עבודה אחת – ישנם איזורים שלמים בעולם שיש בהם חלוקת עבודה כלכלי בלתי שוויונית – העושר מתחלק בצורה לא שוויונית. אם מסתכלים על האימפריה הרומית, צפון אפריקה סיפקה לאימפריה עבדים, במקומות אחרים סיפקו תבלינים וכן הלאה. יש חלוקת עבודה המשמשת את כל האוכלוסיה שקיימת בשטחי האימפריה. האוכלוסיה מחולקת לפי תרבויות אתניות ואומות, שלכל אחת יש מערכת שלטונית משלה, אך עדיין מדובר בכלכלה אחת. יחידת הניתוח היא היחידה הגדולה ביותר. מערכת עולמית אינה בהכרח נמתחת על פני כל כדוה"א.

הקבוצות האתניות נוטות לחשוב שהן שונות מהקבוצות האחרות ויש ביניהן מאבקים על משאבים, ולעתים אף מפריעים לתפקוד של הכלכלה. כל כלכלה עולמית היא בלתי יציבה – גם בגלל שחלוקת המשאבים אינה שווה וגם בגלל המאבקים בין התרבויות השונות. כתוצאה מהמאבקים, מדי פעם עולה אחת הקבוצות מצליחה לצבור כוח מדי פעם ולהשתלט על המערכת העולמית וליצור אימפריה (כמו רומא, אשור, בבל, רוסיה וכו').

באירופה של המאה ה-16, מכיוון שאף אחת מהמדינות לא הצליחה להשתלט על האחרות ונוצר מצב של איזון כוחות, החלה להיווצר כלכלה חופשית, שאינה נשלטת בידי אף מדינה. הטענה היא שהקפיטליזם החל בתקופה זו. במקום להישלט בידי בירוקרטיה, השוק החופשי נשלט בידי בני אדם. הקפיטליזם מכונה "כלכלה עולמית" מפני שהוא מכסה כמעט את כל העולם. הסוציולוגיה הדנה בכך אינה מנסה להסביר את הקורה בתוך החברה, אלא רואה את הדברים בהקשר העולמי שלהם.

ולרשטיין טען שיש לתאר את המערכת העולמית באמצעות מדינות לאום – יש מערכת כלכלית אחת, אבל ריבוי של מדינות, לא גוף אחד ששולט על הכלכלה. המדינות האלו מתאגדות סביב בסיס פרימורדיאלי של זהות מסויימת, מתוכה הן לוקחות את הסמכות לשלוט על אזרחיהן. ולרשטיין מבין שאין כלום מאחורי חלוקה זו, ואמצעי זה משמש כדי להפריד ולמשול – הלאומיות היא תודעה כוזבת כלל-עולמית.

יש 3 רבדים למערכת זו – מדינות הליבה, השולטות בכלכלת העולם, מדינות שוליים (רוב המדינות) ומדינות שוליים-למחצה. מדינות הליבה מנצלות את שאר המדינות ולוקחות מהן את משאביהן הטבעיים במחיר זול. המדינות באמצע הן מדינות כמו איראן, ישראל – התפקיד שלהן הוא גם כלכלי, אולם בעיקר פוליטי – הן מדינות כליא-ברק ומושכות את האש הפוליטית אליהן. המדינות המערביות נהנות מהנפט הזול של המדינות הערביות וחוששות מהתקוממות שלהן, ולכן נוח להן שהזעם הערבי מופנה כלפי ישראל. התסכול של מדינות ערב הוא מכך שהן אינן מתעשרות מאוצרות הטבע שלהן.

מדינות השוליים-למחצה בעצם מונעות קיטוב של המערכת. הוא מתרחק ממרקס בטענה שמרקס בלבל בין 2 דברים: מקסימיזציה של הרווח כמאפיין של הקפיטליזם וניצול העובדים כמאפיין מרכזי. ולרשטיין טוען שמרקס טעה בכך – הקפיטליזם מתאפיין ברדיפה אחר מקסימיזציה של הרווח – כאשר את הקפיטליסט לא מעניין כיצד נעשה המקסום ואם יש ניצול תוך כדי כך. לכן, המערכת הכלל-עולמית מאופיינת בכל מיני משטרים כלכליים – במדינות מסויימות הרווח בא מניצול הפועלים, במדינות אחרות הכסף מגיע ממקומות אחרים. יש ריבוי של אופני יצור.

ולרשטיין טוען שאנשים נוטים להסביר תופעות שונות במדינה באמצעות ההיסטוריה שלה ומזלזל בכך – מה שקורה בתוך כל מדינה, אם רוצים להסביר מדוע יש משטר מסויים, מערכת כלכלית מסויימת, קודם כל צריך לחפש את מיקומה במערכת הכלל-עולמית: איך מדינות הליבה מנצלות אותה, ואיך הניצול הזה בא לידי ביטוי במוסדות מקומיים. לישראל, לפי תיאוריה זו, יש צבא גדול לא מפני שקיימת לה סכנה קיומית, אלא מפני שהיא משמשת כליא ברק ומדינות המערב מטפחות את הצבא הישראלי הגדול משום שהוא מלבה את הסכסוך בין ישראל והערבים ומושך את תשומת הלב ממדינות הליבה, השולטות מפני שכל הזמן יש יריבויות בין מדינות השוליים.

 

חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות