תיאורית גיוס המשאבים (צ'ארלס טילי – resource allocation theory)
בשנות ה-60' היתה תסיסה מהפכנית בכל העולם, והיתה גישה שצברה תאוצה להסביר מהפכות דרך קביעה המבוססת על טוקוויל – מהפכות נוטות להתרחש לווא דווקא בקרב ציבור מדוכא ואומלל, אלא דווקא אצל אנשים שיש להם היסטוריה של דיכוי , אבל שעברו תקופה משמעותית של שיפור בתנאי החיים. צרפת, למשל, דווקא נהנתה מעלייה ברמת החיים בתקופה שלפני המהפכה, וירידה באיכות גרמה אצלם לחשש שהוביל למהפכה.
על בסיס ניסיון חברות שונות, נמצא שדווקא האנשים הקיצוניים ביותר לא היו העניים, אלא בעלי עסקים קטנים שבשל נסיגה פתאומית בתנאי החיים יצאו לרחובות. כוחות המחץ של המהפכה הם אנשים שהשינוי במצב מאיים עליהם בנפילה למעמד נמוך יותר.
כנגד התיאוריה הזו, קמה קבוצה של סוציולוגים ואנשי מדעי המדינה שאמרו כי אפילו אם זה נכון, אין זה מסביר את העובדה שהמהפכה פרצה והצליחה למוטט את השלטון. כדי לנהל מאבק שיש לו סיכויים להצליח, צריך משאבים (תיאורטיקנים ריאליסטים) – צריך להשתלט על כלי התקשורת, נשק וכן הלאה. רק כאשר מתקיימים כל התנאים הללו המהפכה תצליח. התיאוריה מדברת על התנאים המטריאליים הדרושים למהפכה. אחת הביקורות על התיאוריה טוענת כי התיאוריה אינה לוקחת בחשבון את הכוח המדכא של המדינה, והמהפכה עשויה להתרחש רק כאשר למדינה אין את היכולת לדכא כבעבר. כל עוד המדינה מתפקדת וכוחות הדיכוי שלה פועלים, אפילו אם לתנועות המהפכניות יהיו כל המשאבים, הן לא תצלחנה.
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
