רלף דרנדורף (Darendorf) – כתב דוקטורט "class and class conflict in industrial society". התיאורטיקן החשוב ביותר של העידן התעשייתי היה מרקס והתיאוריה המרקסיסטית. מרקס שם את הדגש על אינטרסים של קבוצות (להבדיל מפונקציות של קולקטיבים), שהם אינטרסים מנוגדים ויש מאבקים סביב ההגנה על אותם אינטרסים. מרקס התמקד באינטרסים של קבוצות, להבדיל מאינטרסים אינדיבידואלים. הוא טען שבמשך הזמן, אנשים מתארגנים להגנה על האינטרסים הקבוצתיים שלהם. בהיסטוריה האנושית אנשים מגדירים את עצמם עפ"י האינטרסים של הקבוצה אליה הם שייכים. האנושות מתארגנת סביב קולקטיבים, להם אינטרסים קיומיים כדי לשמור על החיים. האינטרסים הראשונים הם כנגד פולשים מבחוץ. עם הזמן, כאשר מצב זה מתייצב, היו התארגנויות בתוך הקולקטיב, בגלל שלחלק מהאנשים היתה גישה טובה יותר לחלק מאמצעי הקיום. אלו השולטים במדינה, אין להם עניין שנתיניהם יפתחו לעצמם תודעה עצמית וייאבקו בהם על אותם משאבים, אלא שיוציאו את המרץ והשנאה שלהם על דברים אחרים – לכן יעודדו מאבקים אתניים או דתיים. ישנו אינטרס לטפח תודעה כוזבת, שהתודעה הקובעת היא זו של המשטר, כביכול, הטוענת שהערך החשוב ביותר הוא החיים. מכיוון שהשליט נמצא בעמדת מיעוט, הוא מנסה למנוע תפיסת תודעה אמיתית שתציב אותו במרכז הבעיה.
חברות מעמדיות הן בד"כ חברות שקטות ואין בהן מאבקים מעמדיים מפותחים המביאים למהפכות ושינויי משטר. התיאוריה של מרקס טוענת כי ניתן לסנוור את עיני האנשים רק זמן מסויים, ובשלב מסויים הם יבינו את העומד מאחורי האמצעים המופעלים עליהם כדי לשלוט בהם. מרקס טוען שההתעוררות תהיה דווקא במדינות הכי מפותחות, משום ששם הקונפליקט הוא הכי חריף – הפרולטריון שהוא חסר כל מלבד כוח העבודה שלו.
דרנדורף ראה את הבעיה בתיאוריה של מרקס – תיאוריה הנשמעת משכנעת מאוד, אך רואה שהמהפכות דווקא קרו בחברה יחסית נחשלת, כמו בחברה הסינית, ברוסיה, בקובה. הוא מחפש את הסיבות לכך שנבואתו של מרקס לא התגשמה. הוא מגיע לתובנה, שהחברה המתועשת הכי מתקדמת איננה מאופיינת ע"י קיטוב בין-מעמדי ותנועות מהפכניות. להיפך: התנועות המהפכניות הופכות להיות בורגניות, כלומר לתנועות רפורמיסטיות המנסות לפעול באמצעים המקובלים בחברות כאלה, שהם לא אמצעים מהפכניים. הוא מחפש את הכשל של מרקס, שהביא אותו לניבויים הכושלים. הוא אומר כי מרקס הבחין בכך שאינטרסים מתארגנים סביב ענייני בעלות – למי יש בעלות על אמצעי הייצור ולמי אין. אמצעי הייצור הם, בסופו של דבר, אמצעי הקיום. דרנדורף טוען כי עפ"י ההתפתחויות סביב מלחמת העולם השנייה, הבעלות על אמצעי הייצור מתחלקת בין הבעלים ואלו המנהלים אותם. רוב המפעלים נמצאים בשליטה מוחלטת של מנהלים, כאשר הבעלים אינם נמצאים במקום, והבעלות אף נמצאת בידי בעלי מניות שכלל אינם קשורים למפעל. מרקס לא הבחין בין בעלות ושליטה. כל ארגון אמנם רווי בקונפליקטים, אולם אלו הם קונפליקטים מצומצמים ומכוונים כלפי אלו השולטים בפרט ישירות. כל הקונפליקטים הם פתירים ומסתיימים בהסכם או חוזה כלשהו. החברה התעשייתית מצאה את הפתרון לסכסוכים אותם צפה מרקס.
בשל רעיונותיו אלו דרנדורף הפך לשנוא על המרקסיסטים, אולם הוא פתר בעיה תיאורטית במרקסיזם ועדיין שמר על עקרונות מרקסיסטיים רבים. בהבדלתו את השליטה והבעלות, הוא מסביר מדוע המהפכה המרקסיסטית לא התרחשה.
השאלה המעסיקה את דרנדורף, היא מהם תנאי היווצרותן של קבוצות קונפליקט (המונח מחליף את המושג "מעמד"). בתנאים מסויימים הקבוצות תהפוכנה מקבוצה בכוח לקבוצה בפועל – קבוצת מאבק (כלומר תדרושנה את המגיע להן, לפי האינטרסים שלהן). מה שמביא לשינוי חברתי הן רק קבוצות, יחידים אינם מסוגלים להביא לשינויים חברתיים, וזאת בשל העוצמה של הקבוצה. המסקנה של מרקס היתה שהמכשיר ההופך את הפרולטריון ממעמד לכשעצמו למעמד למען עצמו, הוא בית-החרושת. כדי לקבל עבודה בביח"ר, הפועלים היו צריכים להתקבץ סביבו, והיו אנשים שהתסיסו את חבריהם. הרשויות מנסות להשתיק ולדכא את אותם מתסיסים. כאשר הם עובדים בבית החרושת, הם יודעים להיות ממושמעים בשל אופי העבודה. לכן, בסופו של דבר תהיה להם תודעה מעמדית ובזכות המשמעת ניתן יהיה להתחיל במאבק מאורגן.
דרנדורף עושה מהלך דומה גם לגבי אנשי הצווארון הלבן (הפועלים האדמיניסטרטיביים). הוא טוען כי הם מתארגנים ונותן את התנאים להתארגנות, אך לא משווה להם אופי מהפכני, מפני שהם מצליחים לסחוט מהמעבידים את הדברים הדרושים להם, ומסתפקים בכך. חברה כזו שומרת על יציבות ודינמיות.
ראו גם: רלף דרנדורף – מבנה חברתי, אינטרסים קבוציים וקבוצות קונפליקט
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
